יומני הנסיכה
הבת של אריאנה מלמד רוצה להתחפש לנסיכה. אריאנה רוצה שהבת שלה תתחפש לאסטרונאוטית, אבל גם היא לא יכולה להסכים לטיעון המנצח שלפיו "אין אסטרונאוטיות בנות". יוסטון, וי הב א פרובלם
אריאנה מלמד
פורסם: 05.02.08, 13:35
"היום נוסעים לקנות תחפושת של נסיכה," היא מודיעה לי בשובה מן הגן. "היום לא," אני מודיעה לה בחזרה כאם סמכותית שהגבולות יקרים לליבה, ומציינת שעדיין יש זמן ובכלל לא הספקנו לדבר על תחפושות, ואולי הפעם היא רוצה משהו אחר, כמו להתחפש לאסטרונאוטית, למשל?
ממקום רבצו על השטיח, שם הוא בונה רקטת־לייזר־בינגלקטית, בן הרבע־לשמונה שומע את זה וחוטף התקפת צחוק, והיא כמובן אחריו, וחולפות לפחות שתי דקות עד שאני מבינה ששניהם צוחקים עליי. מה פתאום שאני אתחפש לאסטרונאוטית , היא אומרת, איזה מבולבלת את." למה אני מבולבלת? "כי אין דבר כזה בת אסטרונאוטית"! מכריז מהנדס הטילים בידענות אין קץ, ובתי, אוי לעיניים שכך רואות, מהנהנת.
איפה טעיתי, אני שואלת את עצמי ושועטת אל המחשב, נזהרת מאוד שלא לדרוך על חלקים מהותיים של רכב חלל. איך יכול להיות שדווקא בביתנו נשמעים דיבורי כפירה שכאלה, שבבת אחת מאיימים לאייד את כל הישגי המהפכה הפמיניסטית בהשתקפותה המשפחתית?
הלא סיפרתי להם על סבתא רבא שלהם, שהתעקשה לצאת לרחוב ללא בן לוויה בדרכה לעבודתה במרפאת שיניים, בעידן שבו נשים שנראו לבדן ברחוב נחשבו כמעט אוטומטית ליצאניות (את זה לא אמרתי להם, מטעמים מובנים.( וגם סיפרתי להם שסבתא שלהם בחרה מקצוע שבזמנו היה כמעט חסום בפני נשים: היא הייתה מהנדסת מכונות, ועד היום היא שמחה להצטרף אל הנכד שלה בפירוק מנועים קטנים ובניסיונות (לא תמיד מוצלחים) להרכיבם מחדש.
ומה עם הנשים שהם מכירים, וביניהן אפשר למצוא רופאות וסופרות, מיקרוביולוגית וקצינות צבא, פסיכולוגית ושוטרות וכיוצא באלה נשות מקצוע. איך אחרי כל זה, הוא משוכנע בהיעדרן של אסטרונאוטיות? כיצד נכשלתי בחינוכו עד כדי כך? והיא? הלא בכל פעם שהנושא עולה, אני אומרת לה שהיא תוכל להיות כל מה שהיא רוצה להיות כשתהיה גדולה, ואם היא תשתדל אין לי ספק שתצליח - גם איתה נכשלתי? איך? למה? ומה עושים כעת?
את השאלה הטעונה הזאת אני מבקשת לברר איתו אחרי שכבר מצאתי את האתר של נאס"א ובו המון מידע על טייסות חלל, ולפני שאציג את המידע בפניו אני שואלת: למה אתה חושב שאין אסטרונאוטיות? הוא ניאות להסביר לי בטון שממנו ברור שאין מה להסביר: "כי הן בנות." סליחה? "כי הן בנות, ובנות לא רוצות להיות אסטרונאוטיות." איך אתה יודע? "כי אף בת לא התחפשה לאסטרונאוטית"! הוא מודיע לי, ומבחינתו, בגבולות היקום המוכר לו, ולצערי העמוק - הוא צודק לגמרי.
פורים ,2005 גן הילדים הרב־גילאי של ילדיי: בתמונה רואים בוב ספוג ובוב הבנאי, שוטר ופיראט, אינדיאני ופו הדוב, אסטרונאוט ועוד אחד, סופרמן וספיידרמן ובטמן בכמה גדלים. אחד הבטמנים הוא הילד הפרטי שלי. ועוד רואים בתמונה קבוצה גדולה של ילדות נרגשות ומתוקות נורא, שהתחפשו כולן לנסיכות: תריסר שמלות קרינולינה מבהיקות, כתרים ושרביטים בשלל גוני הוורוד. בקרבן יש רק רקדנית בטן אחת, שנראית תלושה לגמרי וקצת כועסת, אולי מפני שגם היא רוצה להיות נסיכה. והנה, אחת מתוך התריסר, קצת קשה להבחין בה בתמונה הקבוצתית שבה כולן דומות כל כך - אחת מהן היא בתי.
והנה עוד תמונה, פורים ,2006 הפעם בלי אחיה הגדול שעלה לכיתה א' והתחפש לסוניק הקיפוד. עדיין יש בתמונה ערב רב של דמויות גיבורים ובעלי מקצועות ראויים מסדרות הטלוויזיה החביבות עליהם. ויש המון נסיכות ורודות. בקרבן נמצאת רק דורה החוקרת אחת, שנראית נורא כועסת. היא כועסת עליי. היא מישירה מבט נרגז למצלמה ורוצה להגיד לי שהכל באשמתי, ושהייתי צריכה לשכנע אותה להתחפש לנסיכה כמו כולן, גם אם היא אמרה שהיא רוצה משהו אחר. באמצע המסיבה הבנתי את הרמז וקפצתי הביתה להביא שמלת נסיכה זוהרת ושרביט שהכינותי מראש. בתמונה הבאה, יחד עם אחיותיה לכתר, היא כבר מחייכת.
נסיכות, הן יודעות, זה סוג של כיף טהור. את לא צריכה לעשות כלום, רק להיות. ולהתלבש יפה נורא ולחכות לנסיך שבסוף יגיע. הן יודעות זאת בוודאות של מאזינות וצופות ותיקות, כי זה מה שהספרים והסרטים האהובים עליהן מציעים לילדות בגיל הגן: לא משנה אם זו שלגיה או סינדרלה, בת הים הקטנה או נסיכת הלילה או מלכת הפיות או נסיכת הפרחים או השד יודע מה בשמלה ורודה, דמויות ההזדהות שלהן פסיביות, מחכות בנימוס לגורלן, לא עושות כלום ואפילו לא יכולות לרוץ או לקפוץ כאוות נפשן בתוך הקרינולינות. וזה, כך מתברר, בדיוק מה שהן רוצות.
אבל איך בכלל ירצו משהו אחר? הרי התרבות הפופולרית שבה הן חיות, שבה מתעצב דמיונן היוצר, שבה הן חורגות מגבולות החיים שלהן־עצמן, לא מציבה משהו אחר כמודל אפשרי. אין בתרבות הזאת ובמוצריה הכתובים או המרצדים על מסכים גיבורות־על בקנה המידה של סופרמן, אין בה כמעט בנות שמצילות את העולם, משמידות את הרשעים או טסות לגמרי לבדן, בגבורה עילאית, לחלל החיצון. האתר של נאס"א, כצפוי, היה מלא בביוגרפיות ובתמונות של אסטרונאוטיות שהן לגמרי לגמרי בנות, כפי שהתחייבתי בפני בני, למרות שיש לכמה מהן שיער קצר נורא ולמרות שקשה לראות קווי מתאר של ציצים דרך חליפת חלל.
"נו טוב," אמר ומשך בכתפיו, "אז יש אסטרונאוטיות," ושב אל מלאכת ההרכבה שלו, כאילו כדי להראות לי שההתעקשות שלי ממש לא חשובה. זה היה הרגע לעצור ולנצור את הנאום הפמיניסטי שהכנתי לפעם אחרת, מפני שהקטנה - דווקא היא - אמרה פתאום: אולי יש אסטרונאוטיות בנות, אבל אין כאלה בישראל, נכון? נשכתי שפתיים ונאלצתי להסכים, ורציתי להסביר לה למה - אבל לא הספקתי. בהיגיון הנחרץ של בת השש הנושא כבר היה סגור לגמרי: "אז מחר נוסעים לקנות תחפושת של נסיכה," היא הודיעה לי. "מחרתיים," אמרתי.
עוד משהו
קללה: משוגרת בזה לפתחם של יצרני הקונסטרוקציות הנסיכיות מסין העממית, שתופרים אותן כך שרובן פשוט מוכרחות להתפרק עוד לפני המסיבה בגן.
הצעת ייעול: קנו (או הכינו, אם אתם יודעים) שתי תחפושות. טוב לגשם, לבוץ, לליאור־דרך־לי־לא־ בכוונה־והרס לי, לשלוות הנפש שלכם ולהתרגשות שלהם. < ספרות: בתחילת "מקדמות" של ס. יזהר יש פרק מדהים שכתוב מנקודת מבטו של ילד הנקלע לקרנבל פורימי גדול ממידותיו, מסעיר ומאיים כאחד - שווה קריאה, ולו כדי לשחזר את עוצמת החוויה הרגשית שקטנטנים עוברים כשהם עוברים מטמורפוזה בחג הזה. כשתקראו, תבינו גם למה, פתאום באמצע החגיגה, רבים מהם מתחילים לבכות.
לטורים הקודמים של אריאנה מלמד: