אהבה בימי פנסיה

None

שיר: צ'רלס בוקובסקי; ציור: רות שלוס פורסם: 08.02.08, 09:17

ללא כותרת (מהתערוכה "לחם ושושנים"), רות שלוס, זוג, דיו על נייר, 2000

 

 

 

 

הסיכום / צ'רלס בוקובסקי

מאנגלית: דורית ויסמן

 

 

בַּבְּקָרִים שֶׁל יְמֵי שֵׁנִי בַּמָּלוֹן, חוֹלִים,

שְֹכַר הַדִּירָה לֹא נִרְאֶה בָּאֹפֶק, וּמֻרְעָבִים, מֻרְעָבִים מֶֹשֶךְ חֳדָשִׁים,

כָּל מַה שֶּׁנִּסִּינוּ לְגָרֵד הָיָה הַבַּקְבּוּק הַבָּא, זֶה הָיָה

הַשִּׂיא, זֶה הָיָה אֱלֹהִים.

 

הָיִיתִי מַתְחִיל לַעֲבֹד יוֹם אוֹ יוֹמַיִם אוֹ אֲפִלּוּ שְׁלֹשָׁה אוֹ

אַרְבָּעָה

אֲבָל הָיָה מַגִּיעַ הַבֹּקֶר כְּשֶׁלֹּא הִצְלַחְתִּי לְהַגִּיעַ

לָעֲבוֹדָה

וְלִפְעָמִים הָיוּ מְשַּׁלְמִים לִי מִיָּד

אֲבָל בְּדֶּרֶךְ כְּלָל הַהַמְתָּנָה הָיְתָה אֲיֻמָּה, הָיִינוּ צְרִיכִים

לִדְחוֹת אֶת הַנְהָלַת הַמָּלוֹן, אוֹתָהּ

הַנְהָלָה שֶׁצִּלְצְלָה אֵלֵינוּ לַחֶדֶר 2 אוֹ 3 פְּעָמִים

בְּלַּיְלָה

מְבַקֶּשֶׁת אוֹתָנוּ בְּבַקָּשָׁה לְהַפְסִיק

אֶת הַשִּׁירָה הַקְּלָלוֹת הַצְרָחוֹת קוֹלוֹת

חֲפָצִים נִשְׁבָּרִים

 

אֵבֶל הַבְּקָרִים שֶׁל יְמֵי שֵׁנִי נִרְאוּ תָּמִיד הַזְּמַן שֶׁלָּנוּ

הֲפוּגָה

וּבְעֵרֶךְ ב-11.30 הָיִיתִי קָם וְיוֹרֵד לְמַטָּה

מְחַטֵּט בְּפַחֵי הַזֶּבֶל וּמוֹצֵא אֶת שְׁנֵי עִתּוֹנֵי

סוֹף הַשָּׁבוּעַ

וְהָיִיתִי מֵבִיא אוֹתָם לְמַעְלָה

וְהָיִינוּ קוֹרְאִים אוֹתָם בַּמִּטָּה

יַחַד: אֶת הַקּוֹמִיקְס, חַדְשׁוֹת הָעוֹלָם,

מְדוֹרֵי הַטִּיּוּלִים וְהַבִּדּוּר, כָּל דָּבָר חוּץ

מֵחִפּוּשׂ עֲבוֹדָה, מֵהַמְּדוֹרִים שֶׁל

ה"דְּרוּשִׁים".

אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁחִזַּקְנוּ זֶה אֶת זֶה -

הִיא עָשְׂתָה עַצְמָהּ כְּאִלּוּ לֹא אִכְפַּת לָהּ

מִכְּלוּם וְגַם אֲנִי

נָהַגְתִּי כָּךְ.

 

אַחֲרֵי עִתּוֹנֵי הַבֹּקֶר יָצָאנוּ לָרְחוֹבוֹת,

וואו, אֵיזֶה זוּג!: הִיא, מְעַשֶּׁנֶת וּמִשְׁתַּעֶלֶת,

אֲנִי בְּשֵׂעָר לֹא מְסֹרָק, אֲבוּדִים

בִּישִׁימוֹנִים פְּנִימִיִּים

וְחִיצוֹנִיִּים.

 

מָצָאנוּ דְּלָתוֹת: הָיְתָה אֶת הָרוּסִיָּה הַמְּשֻׁגַּעַת,

לִפְעָמִים הָיָה לָהּ מַזָּל; אוֹ הָיְתָה לִילִי שֵׁן אַחַת

שֶׁחַיָּה עִם דֻּגְמַן אָפְנָה מִזְדַּקֵּן שֶׁמִּידֵי פַּעַם

קִבֵּל חַלְטוּרָה הֵם לִפְעָמִים הָיוּ טוֹבִים

לְמַשְׁקֶה; אוֹ שֶׁהָיָה אֵדִי עוֹרֵךְ-הַדִּין

שֶׁרִשְׁיוֹנוֹ נִשְׁלָל.

 

תָּמִיד הָיָה מַשְׁקֶה אֵיפֹשֶהוּ, תָּמִיד הָיָה מַזָּל לְמִישֶׁהוּ,

וּכְמוֹ שֶׁאֲנַחְנוּ הָלַכְנוּ אֲלֵיהֶם

הֵם בָּאוּ אֵלֵינוּ

מָצְאוּ אוֹתָנוּ

וְאֶת מַה שֶּׁהָיָה לָנוּ לִשְׁתּוֹת חִלַקְנוּ

אִתָּם.

 

וְתָמִיד הָיוּ סִפּוּרִים, בְּדֶרֶךְ כְּלָל עַל לְהִכָּנֵס

וְלָצֵאת מֵהַקָּלָבּוּשׁ אוֹ עַל אֵלּוּ

שֶׁמֵּתוּ: "אַתָּה זוֹכֵר אֶת הַבָּחוּר עִם סִימַן הַכְּוִיָּה עַל

הַפָּנִים שֶׁיָּשַׁב תָּמִיד עַל הַבָּר לְיַד הַכְּנִיסָה

וְעִשֵּׁן אֶת הַסִּיגַרְיוֹת הָאֲיֻמּוֹת? טוֹב, הוּא...."

 

יוֹשְׁבִים בְּשֶׁקֶט מְשׂוֹחֲחִים אֵיפֹשֶהוּ, בְּדֶרֶךְ כְּלָל

בַּבְּקָרִים הָאֵלּוּ שֶׁל יְמֵי שֵׁנִי:

"מַארְטִי

יָצָא ל 3 יָמִים וּכְשֶׁפָּתַח אֶת

הַדֶּלֶת מָצָא אֶת עֶדְנָה יוֹשֶׁבֶת בַּכִּסֵּא, הִיא הָיְתָה

נֻקְשָׁה, בֶּטַח הָיְתָה כְּבָר מֵתָה

יוֹמַיִם..."

 

אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ, זוֹ נִרְאֲתָה תְּקוּפָה סְבִירָה לְמַדַּי, הַשֶּׁמֶשׁ

הָיְתָה שָׁם תָּמִיד טוֹבָה וְיַצִּיבָה לְמַעְלָה

וְהַלֵּילוֹת הָיוּ הֲכִי טוֹבִים, לֵילוֹת חֲשׁוּכִים וּמְעַנְיְנִים

בִּגְלַל שֶׁעַד אָז הַשְּׁתִיָּה כְּבָר תָּפְסָה אוֹתָנוּ

וְהָעוֹלָם נִרְאָה כִּמְעַט

מִתְקַבֵּל עַל הַדַּעַת.

 

עֲדַיִן, בְּכָל זֹאת, אֲנִי זוֹכֵר הֲכִי טוֹב אֶת יְמֵי שֵׁנִי,

כְּשֶׁכָּל הָאֲחֵרִים הָיוּ מַתְחִילִים אֶת שְׁבוּעַ

הָעֲבוֹדָה שֶׁלָּהֶם, תְּקוּעִים עִם חֲלוֹם הַתַּעֲשִׂיָּה, תַּעֲשִׂיָּה

שֶׁתִּירַק אוֹתָם הַחוּצָה

כְּשֶׁיּוֹתֵר לֹא יִצְטָרְכוּ

אוֹתָם.

 

אֲנַחְנוּ כְּבָר יָרַקְנוּ אֶת עַצְמֵנוּ הַחוּצָה, לֹא מַאֲמִינִים

בְּכָל זֶה, חָתַכְנוּ מֵעָלֵינוּ אֶת אִיּוּם

הָאֲדוֹנִים הָאַפְרוּרִיִּים, הָיִינוּ קְרוֹבִים מְאֹד

לַחֹפֶשׁ, הָיִינוּ הַמִלְיוֹנֵרִים שֶׁל יְמֵי שֵׁנִי

וְאַף פַּעַם לֹא יָכֹלְנוּ לְאַבֵּד

אֶת זֶה.

 

יוֹשְׁבִים וְצוֹחֲקִים בַּחֲדָרִים הַזְּעִירִים הָאֵלּוּ

מְשׂוֹחֲחִים, נֶחְנָקִים, שׁוֹתִים,

שְׁלוּמִיאֵלִים שֶׁכָּמוֹנוּ -

מֻשְׁלָמִים כִּמְעַט, כִּמְעַט יָדַעְנוּ אֶת זֶה אֲבָל

לֹא מַמָּשׁ, זֶה הָיָה מְקַלְקֵל

אֶת הַכֹּל - כִּמְעַט מְשֻׁגָּעִים יוֹתֵר מִזֶּה שֶׁיָּצַר

אוֹתָנוּ -

עָשִׂינוּ מַה

שֶׁעָשִׂינוּ.

 

 

מתוך הספר "עד שהאצבעות יתחילו לדמם", הוצאת כרמל, 2002