"מה זאת אומרת חייב? אני לא חייב להיות רומנטי דווקא בתאריך מסוים, אני רוצה להיות רומנטי כשבא לי".
"ומה עם היומולדת שלה?"
"זה לא אותו דבר. חוץ מזה, זה בכלל חג של נוצרים".
"זה לא מה שאמרת כשיצאנו למסיבה המטורפת ההיא בסילבסטר. בכלל, עידו, זה לא קשור למה שאתה רוצה, זה קשור למה שמצפים ממך – ובוולנטיינ'ס חברה שלך מצפה למחווה רומנטית. אם אתה רוצה להיות רומנטי וספונטני בשאר השנה, לך על זה; היום יש כמה קדושים שתצטרך לעבור דרכם קודם. מה הבעיה? תקנה לה זר ורדים או איזה דובי שמחזיק לב וגמרת עם הסיפור".
"ככה אתה מכיר אותי? שאני אלך על משהו כזה בנאלי? אם כבר מתנה, אז שתהיה מקורית". באותו רגע עוד לא הבנתי לאיזה בוץ הכנסתי את עצמי.
זה לא צריך להיות כזה מסובך, חשבתי, תמיד יש לי רעיונות מקוריים. אני פשוט אסתובב במרכז תל אביב, בין החנויות, והרעיון יקפוץ לי.
אחרי שלוש שעות הליכה ואוטובוס שהשפריץ עליי ממיטב הג'יפה של אלנבי פינת בן-יהודה, הגעתי למסקנה שאולי כדאי לעצור ולהפעיל את הדמיון במקום את הרגליים. התיישבתי על ספסל וחשבתי: אולי אכין לה חולצה עם הדפס "עידו אוהב אותי"? לא, היא בטח תחשוב שזה מפגר. אולי שרשרת עם תליון עם השמות של שנינו? לא, היא לא בת 17... אני יודע! טבעת עם חריטה פנימית של משפט אהבה. פשוט גאון.
דילגתי לי לעבר חנויות התכשיטים במעלה רחוב אלנבי ונכנסתי לחנות יפה, עם מוכרת שנראתה לבבית במיוחד. עברתי בין הטבעות השונות עד שעיניי נעצרו על אחת ספציפית, שנראתה מיוחדת ועדינה. "אני רוצה את הטבעת הזאת. ואם אפשר, שיחרטו בחלק הפנימי את המשפט 'אהבה ללא גבולות'."
"בחירה יפה, וגם משפט יפהפה. מזל טוב".
"מזל טוב?"
"כן, עם טבעת כזו אני בטוחה שהיא תגיד לך כן".
"לא, זו לא הצעת נישואים. סתם לוולנטיינ'ס", נבהלתי.
"אה, אתה לא הולך להציע? אוקיי... אני רק מקווה שהחברה שלך לא תתאכזב".
טוב, אחרי יציאה כזאת אין מצב שאני קונה טבעת. זזתי מהר לאגף התליונים ובחרתי שרשרת כסף עדינה, משובצת באבנים ירוקות-כחולות, עם תליון שנראה עתיק. "אני רוצה את זאת, ועם הכיתוב שרציתי לטבעת בחלק האחורי".
"זאת באמת בחירה יותר טובה. באמת שרשרת יפהפיה, ואני בטוחה שהיא תאהב אותה. זה 1,500 שקל, אבל אני אעשה לך אותה ב- 1,400".
לאחר בחינה קצרה של המצב הגעתי למספר מסקנות:
(א) אני אוהב את חברה שלי.
(ב) אני גם אוהב לאכול לפחות ארוחה אחת ביום.
(ג) יש לי העדפה ברורה לשינה במיטה על פני ספסלים ציבוריים.
(ד) בהתחשב בסעיפים א' עד ג', אולי כדאי לחפש מתנה אחרת.
יצאתי מאוכזב מהחנות והתחלתי לרדת חזרה לכיוון יהודה הלוי. פתאום זה היכה בי! אני אכין תמונה מוגדלת של שנינו יחד, במסגרת עץ מיוחדת. זה בטח לא יעלה לי המון והיא גם תחשוב שזה ממש רומנטי. תוך רבע שעה כבר ירדתי מהאוטובוס ביפו ונכנסתי לחנות תמונות. הוצאתי מהארנק תמונה קטנה שלי עם נירית והגשתי אותה למוכר.
"אני רוצה להגדיל ולמסגר אותה. בערך 50 על 50. זה אפשרי?"
המסגר הסתכל בתמונה בעיון ומיד השיב: "חמודה החברה שלך... אין בעיה. ואיזה מסגרת אתה רוצה?" הוא החווה לעבר קיר שעליו היו תלויים עשרות פינות-מסגרת מעץ וממתכת. לאחר התבוננות ארוכה בתצוגה הצבעתי על מסגרת עץ חומה כהה, שנראתה ישנה-חדשה ופחות מצועצעת מהאחרות, "זאת".
"מצוין, מסגרת יפה. טוב, תתקשר אליי בשישי בבוקר ואני אגיד לך אם היא מוכנה".
"מה שישי? אני חייב אותה להיום בערב!" כבר איבדתי את הסבלנות.
"אני לא אספיק להכין אותה להיום, יש לי המון עבודה. אולי תקנה לה איזה ציור יפה במקום?"
הייתי כל כך עצבני שאפילו לא עניתי לשאלה, רק אמרתי תודה ויצאתי במהירות. זהו. די, נשבר לי. נשבר לי מהחג האידיוטי הזה ומכל הפלצנים עם המתנות הקיטשיות שלהם. אם כבר נכנעתי למוסכמות, אז לפחות אהיה מקורי ויהי מה!
אחרי עוד שלוש שעות של שיטוטים בכל חנות אפשרית הגעתי לדלת הדירה של נירית, מותש ומובס, ביד אחת זר של תריסר ורדים אדומים וביד השניה דובי כחול שמחזיק לב אדום עם הכיתוב "I LOVE YOU". נירית פתחה לי את הדלת במבט עייף: "אוי מאמי, טוב שבאת. המבחן הזה הורג אותי, אני כבר לא יכולה להסתכל על התרגילים האלה". ואז ראתה את המתנות ועל פניה עלה חיוך גדול. "אוי, חשבת עליי? איזה חמוד!"
"זה לכבוד הוולנטיינ'ס", אמרתי בשקט.
"אוי נכון, זה היום. איך שכחתי מזה לגמרי..."
בת זונה!
נירית הביטה במבט המאוכזב שלי ופרצה בצחוק. "טיפשוני, חשבת שבאמת שכחתי את זה? גם לי יש בשבילך משהו קטן". היא הובילה אותי לחדרה ומשכה שקית לבנה מאחורי מיטתה. מתוך השקית היא הוציאה חולצת טי שחורה שעליה הודפס באותיות לבנות "נירית אוהבת אותי".
ידעתי שיש סיבה שאני אוהב אותה כל כך.