המזל הולך עם הטובים מכות

איש מכירות זוטר שמנסה לטפס בסולם הקפיטליסטי בעולם המערבי וסרט תיכונים מקסים שמתחיל כמו הרבה סרטים שאתם מכירים והופך לסיפור מוזר על חמלה. עוד טור המלצות על קולנוע אלטרנטיבי בדי.וי.די

לעיתים רחוקות קורה שבמאי מפליג רחוק עם חזונו הקולנועי ועדיין מצליח במקרה הטוב להעביר מסר חלק או לרתק את הצופים אל המסך. השביל מנפשו הקודחת של הבמאי אל ליבו של הצופה הפסיבי ותאב הריגושים רצוף מוקשים, ורבים וטובים נופלים הרבה לפני שהם מגיעים ליעדם. העובדה המעט עגומה הזו היא אחת הסיבות שסרטו של לינדזי אנדרסון מ-1973, "בר מזל", הוא יצירה כל כך נדירה, אפילו בנוף הקולנועי של היום.

 

במרכז הסרט דמותו של מייקל טראוויס החביב, המגולם על-ידי מלקולם מקדואל, שהיה אז ללא ספק בשיאו המקצועי (חמש שנים אחרי שכיכב ב"והיה אם..." המצוין של אנדרסון, ושנתיים לאחר תפקידו העל-זמני ב"התפוז המכני" של קובריק). בתחילת הסרט הוא מקבל תפקיד זוטר כאיש מכירות של קפה, מתוך נחישות נאיבית אך מובהקת לטפס בסולם הקפיטליסטי עד הפסגה. מאותו הרגע, מתחיל רצף הזוי ולפרקים שרירותי בעליל, של מקרים שמשותף להם רק היותם תולדה או של מזל בלתי ייאמן - או של ביש מזל קולוסאלי.

O Lucky Man. ביקורת נוקבת על העולם הקפיטליסטי המערבי

 

סרטו של אנדרסון, שהוא בראש ובראשונה יצירה נועזת ביותר, אמנם קופץ תדיר מהקומי לטרגי ומהריאלי לסוריאליסטי הקיצוני, אך אין לפרש מכך שהוא מין השתטות גחמנית של במאי שנראה שמאוהב כליל בשחקן הראשי שלו (אנדרסון ליהק את מקדואל לפני זה כאמור לסרטו "והיה אם", גם שם שיתוף הפעולה היה מוצלח מאוד, שאנדרסון אפילו השאיר את הדמות עם אותו השם - מיק טראוויס - כש'מיק' הוא שם החיבה של מקדואל בחייו האמיתיים).

 

הסרט שזור בביקורת חברתית נוקבת ביותר, המופנית בדרך-כלל כלפי אורח החיים המערבי. מדובר בהרבה פרות לשחוט, כך שאנדרסון ויתר על גישת הסאבטקסט המעודנת והלך ראש בראש עם הבוטות, הקיצוניות וההתרסה הישירה נגד כל מוסד וממסד שהתרבות הצרכנית שלנו מקדשת, לעיתים קרובות בעיוורון מוחלט.

O Lucky Man. פרייס ולהקתו במעין ג'ם סשן המורכב משירים מוצלחים

 

על מנת אולי להקל על הצופה את 178 הדקות הארוכות של סרטו הדחוס ומעורר המחשבה, אנדרסון לקח את המוסיקאי אלן פרייס ושתל לאורך הסרט סצנות מוסיקליות בהן רואים את פרייס ולהקתו במעין ג'ם סשן המורכב משירים באמת מוצלחים שמספקים לא פעם רמז מטרים או ערך מוסף לעלילה. בכל מערך אחר ההרפתקנות הניסיונית הזו יכלה להסתיים בכישלון חרוץ. אך בידיו היציבות של אנדרסון ובעזרת נוכחותו המהפנטת של מקדואל, התוצאה היא יצירה מרתקת בכל מובן.

 

די.וי.די בהוצאה מחודשת: "O Lucky Man", במאי: לינדזי אנדרסון. בריטניה 1973, 178 דק'

 

מזרח תיכון חדש

במעבר חד מהאלטרנטיבי לפופולארי, אל הכר הפורה ביותר להשראה קולנועית, שני רק למלחמות עולם וכיבושים קולוניאליים - התיכון האמריקאי. מאז סרטיו המתוקים של ג'ון יוז ("מועדון ארוחת הבוקר", "בת שש-עשרה הייתי", שמתי ברז

 למורה"), לא נראה שהתיכון האמריקאי ידע פריחה קולנועית רחבה כפי שאנו חווים בשנים האחרונות.

 

בין המיינסטרים הנלעג (סדרת "אמריקן פאי" המעיקה והאינסופית) לאינדי המעניין ("בריק"), נראה שמערכת החינוך האמריקאית מוכרת לרובנו טוב יותר מזו שלנו. עד כדי כך שקונספטים מופשטים בעליל כמו תחרויות איות, קבוצות מעודדות ונבחרת פוטבול תיכונית שגורים בפינו כאילו מדובר במשהו שחווינו או אפילו התוודענו אישית לקיומו. זו אחת הסיבות שסרטו של ג'פרי בליץ, זוכה פסטיבל סאנדאנס, "Rocket Sciene" הוא חוויה כמעט מזככת, שמצליחה להשיב מעט הומאניות וחן לחוויית ההתבגרות האמריקאית.

 

הסרט מגולל את סיפורו של האל הפנר, נער ביישן וסימפטי שלוקה בגמגום, בנוסף להיותו נתון בתא משפחתי מפולג עם אח בכור תימהוני לחלוטין וזוג הורים אינפנטיליים. הישועה מגיעה, באורח מתבקש, מכיוון נערה בבית ספרו, מעין תותחית-על סופר כריזמטית, ראש מועדון הוויכוחים התיכוני, שמזהה בו פוטנציאל ומנסה לגייס אותו לשורותיו.

Rocket Science. הצופה מרפה מהצורך לנווט אל ההפי אנד

 

העלילה, שמתחילה כמו מיליון סרטים שראינו סוטה במהרה לכיוונים מעט פחות קונבנציונאליים, כשלא פעם נראה שהבמאי עצמו מבולבל באשר לאן הוא רוצה לקחת זה. אבל הדמויות כל-כך סימפטיות, הדיאלוגים מעניינים והקריינות מספקת מבט כה אירוני ונוגה על ההתרחשויות, כך שבסופו של דבר הצופה מרפה מהצורך לנווט את העלילה להפי-אנד הצפוי והדביק ופשוט מתמסר לבליץ ולסיפור המוזר והמעניין שהוא מספר.

 

בליץ, שסרטו הקודם, "ודייק!", היה סרט דוקומנטארי מבעית ומרתק שעקב אחרי מתבגרים הלוקחים חלק בתחרויות האיות האמריקאיות, ניחן כנראה בעניין מוגבר במילים, דיבור וביטוי עצמי מילולי על כל גרורותיהם האפשריות. התכונה הזו מהדקת את הסרט לחוויה רהוטה ומאתגרת יותר מאינספור הסרטים העוסקים

 בקרקע דומה ונראה לעיתים שפונים לקהל יעד כרות אונה או ילדותי בצורה חולנית.

 

אז התיכון האמריקאי אמנם נשאר במרכז, ותחרות וויכוחים תיכונית היא רעיון זר לנו לא פחות מתחרות זריקת גמדים למרחק (שאמנם אסורה כעת בחוק ברוב המדינות), אך החוכמה לא טמונה במידת הזרות של הרעיונות המוצעים בסרט. החוכמה האמיתית היא יצירת עומק אנושי ורעיוני כך שגרעין העלילה ייצר רגש אוניברסאלי. במובן הזה סרטו של בליץ, על החמלה, הכעס והאהבה שבו, הוא בלי ספק סיפור הצלחה.

 

די.וי.די. חדש: "Rocket Science", במאי: ג'פרי בליץ. ארה"ב 2007, 101 דק'

 

הכותבת הינה עובדת "האוזן השלישית"