עולם כמנהגו נוהג

ועדת ה-G7 שוב לא הצילה את העולם, איימי ווינהאוז שוב הוכיחה שהיא אחת ויחידה והתסריטאים האמריקניים שבו לעבוד. גיא חג'ג' שוב מסכם שבוע דרך מוזיקה

גיא חג'ג' פורסם: 15.02.08, 08:22

איזה שבוע היה לנו, לטוב ולרע. ממטרים של מים ושל קסאמים, חיסול משחקי כדורגל ומחבלים מבוקשים, זוגות הומו-לסביים יוכלו לאמץ ילדים וראש עיריית קריית גת תבע את גוגל. עולם משוגע. בלב כל הבלגן החדשותי הזה, דגנו שלוש כותרות קטנות והצמדנו להן פסקול.

 

Nick Harper - The magnificent G7

השבוע נפגשה בטוקיו ועדת ה-G7 העולמית, המורכבת משרי הכלכלה של שבע המדינות החזקות ביותר בעולם (למען הרחבת הדעת: ארה"ב, קנדה, צרפת, גרמניה, איטליה, יפן ובריטניה). גם השנה לא יצאה בשורה מהפכנית או משמחת במיוחד ממפגש הפסגה הזה, אף על פי שבידי שבעת האנשים האלה נמצא כוח עצום שיכול לחולל ניסים של ממש במדינות העולם השלישי.

חברי ה-G7. מתרכזים בדולר (צילום: איי פי)

 

במקום זאת, התרכזו השבעה בפתרון בעיות מבית - משבר הסאב-פריים, הדולר הצונח וכן הלאה. אכן נושאים שיש לתת עליהם את הדעת בעוד מיליונים גוועים למוות בכלכלות קורסות אחרות. הרבה אמנים כותבים על עוולות חברתיות ואי צדק בינלאומי, מעטים טורחים להתייחס לכלכלה דווקא. רב-אמן הגיטרה ניק הארפר, בנו של אגדת הפולק רוי הארפר (את קולו אתם בטח מכירים מ-"Have a cigar" של פינק פלויד) מצא פנאי גם למחאה כלכלית בזעיר אנפין.

 

באלבום ההופעה הכפול והמהפנט שלו, Double Life, אפשר למצוא ביצוע יפהפה לשיר "The Magnificent G7" שמפציר בראשי הכלכלה: "אתם רק שבעה אנשים, והם אומות שלמות". כולם מדברים על הדולר, אף אחד לא מדבר על אפריקה. (שימו לב שהקובץ, הורדה חוקית מאתרו של הארפר, לא נפתח בנגן המדיה של חלונות, אך נפתח כמעט בכל נגן אחר).

 

Amy Winehouse - You Know I'm No Good/Rehab

מזמן לא שמחתי לטעות כמו בטקס הגראמיז ה-50 במספר שנערך ביום ראשון בלוס אנג'לס. אמנם צדקתי בתחזית שיהיה ערב משמים ומפהיק, אך למרבה שמחתי התחזיות הקודרות שלי בנוגע לזוכים התבדו ברובן. הרבי הנקוק המצוין זכה בפרס אלבום השנה, וזמרת הבית (שלי) איימי ויינהאוס גרפה חמישה פסלונים מתוך השמונה עליהם היתה מועמדת. ויותר מזה: היא עדיין לא מתה, אבל נראית יותר ויותר כמו גווייה.

ווינהאוז בטקס הגראמי. אין כמוה  (צילום: איי פי)

 

כפי שהגדיר זאת יפה הניו יורק מגזין, ההופעה של ויינהאוס ששודרה בלוויין מלונדון היתה הרגע היחיד ששווה צפייה בשלוש וחצי שעותיו של הטקס המייגע. כשהיא נראית אבודה, מטושטשת ולא-יציבה כתמיד, דפקה איימי שלנו שני שירים מעולים ברצף ועשתה זאת עם סטייל שרק דיוות חד-פעמיות יודעות לתת. גראמי-שמאמי. כל עוד יש לנו כמה דקות כאלה מדי פעם אני מוכן להעניק פסלון לכל דורש.  

 

Death Cab For Cutie - A Movie Script Ending

בצפון שובתים השבוע בגלל ביטול הטבות מס ובדרום ישבתו בשבוע הבא בגלל הקסאמים. באמצע, יכולים כל האסקפיסטים לנשום לרווחה, בקרוב הם לא יצטרכו להיתקע יותר עם דיווחי החדשות כי לפחות שביתה אחת נגמרה: שביתת התסריטאים האמריקניים. עוד רגע ישובו למרקע הסדרות שאנחנו אוהבים ונוכל לשקוע שוב בשיכחה נעימה.

 

אבל לא רק הטלוויזיה חוזרת לפעולה, גם תסריטאי הקולנוע מתיישבים אל

שולחן הכתיבה אחרי ארבעת חודשי בטלה משתלמים דווקא, וזה הזמן לכתוב סיום לכל התסריטים שנותרו פתוחים (ונא להשקיע בפרק הבא של "ספיידרמן"). זה גם הזמן להיזכר בשיר כל כך יפה של Death Cab For Cutie מהאלבום הטוב ביותר שלהם, The Photo Album מ-2002, כשרק סת' כהן שמע אותם.