אם חשבתם שג'קוזי, ספא, עיסויים מפנקים ואוכל בריא הם המצאה תיירותית של שנות התשעים ואילך, כדאי שתחשבו שוב. למרות שלעבר הרחוק של ישראל יש דימוי עמל וסגפני, גם אז אנשים היו יוצאים לנופש ולהבריא את הגוף. אם כי, פעם הכל היה הרבה יותר צנוע.
בעשורים הראשונים של המדינה שלטו כאן הסוציאליזם והקולקטיביזם. נהנתנות ופינוקים היו מילים גסות, אבל החלמה ומרפא דווקא היו שגורות בלקסיקון והיוו אופציה מרעננת להשתחרר משגרת היום יום ולרחוץ בבריכת בוץ. הבעיה היחידה שאז באמת היית צריך להיות חולה.
לאחר שגמרו לבנות את הארץ הגיעו פרנסיה להכרה כי ענף התיירות משמעותי לכלכלתה של המדינה הצעירה. מאחר וארץ ישראל התברכה בשפע של שמש ומעיינות מרפא בעלי תכונות ריפוי, הוחלט לקדם אתרים אלו ולבסס בהם את התשתית לפיתוח תיירות מרפא מודרנית. כך, למשל, הפך איזור ים המלח למקום האולטימטיבי עבור המחפשים מזור לספחת.

הרופא הורה על טבילה חמה. חמי טבריה, 1952 (צילום: פריץ כהן, לע"מ)
החל משנות השמונים ומהפיכתה ההדרגתית של מדינת ישראל למדינה קפיטליסיטית רודפת ריגושים ותענוגות, נחשף התייר הישראלי להנאות ולפינוקים בחו"ל וביקש ליהנות מחוויית בריאות גם מבלי להיות חולה. למעשה, הבריאות היתה רק תירוץ לפינוק, והבילוי בספא נתפס בהדרגה כמשהו רומנטי וכסמל סטטוס.
אתרי הבריאות הספרטניים כבר לא התאימו לתפיסת הנופש של הישראלי החדש והמלונות שהציעו עד אז טיפולי בריאות הסבו אותם לטיפולי ספא, רחצה באמבטיית טיפולים הפכה להידרותרפיה, בריכת מים מינרלים הפכה לג'קוזי, דיאטה מכונה כיום תזונה נכונה, ושמה של מריחת הבוץ הקלאסית הפך לפילינג גוף.
בסוף שנות התשעים ואילך, עם המודעות ההוליסטית לגוף ועם פריחתה של תרבות הפנאי הפכו חוות הבריאות ומלונות הספא להיות הדבר הכי איני. מקפיצות אירוביות ואכול ככל יכולתך על שפת הבריכה עבר התייר הישראלי להסתובב בחלוק מגבת, לקבל עיסוי באבנים חמות ולאכול ככל יכולתך, אבל אורגני.
הבהלה לשלווה הביאה להתפתחותו של טרנד תיירותי מקומי: מלונות ספא צצים בכל פינה, בתי מלון ותיקים בונים אגפי ספא וצימרים מפוארים מציעים ג'קוזי וטיפולים היישר לחדר השינה, ועוד לא הזכרנו את מכוני ספא-יום בעיר וגם בכפר. בתחילה נחשב הבילוי בספא לתענוג של העשירון העליון, אבל כיום, אם אתה לא ספא - אתה לא קיים.
הצטרפו אלי למסע רגוע ומענג אל עבר ההיסטוריה של שלושה נאות מרפא בארצנו: