המיתוס יוצא מהארון

"בת פוגשת בן" מספר מחדש את המיתוס העתיק על איפיס שנהפכה לגבר בתור סיפור אהבה לסבי. אבל הסיפור מקבל תנופה מרעננת רק כשהוא נסחף אל סיפור צדדי שאין לו זכר במיתוס המקורי

"בת פוגשת בן" של הסופרת ילידת סקוטלנד אלי סמית – הספר החדש בסדרה הבינלאומית "מיתוסים" המביאה את גרסאותיהם של סופרים בני ימינו למיתוסים ידועים – מספר מחדש את המיתוס של איפיס, המופיע ב"מטמורפוזות" של המשורר הרומי אוֹבידיוּס; מיתוס שניתן לתמצתו במלים ספורות מ"מטמורפוזות", בתרגומו היפה של חתן פרס ישראל שלמה דיקמן: "פלא ארע בכרתים: גם איפיס צלמה החליפה".

 

ומעט יותר בהרחבה: מעשה באשה שהרתה ללדת, ובעלה, שייחל לבן, אמר לה כי אם תיוולד בת – ימיתנה. לכן גידלה האישה את בתה כבן, שמו איפיס: "בגד של נער הלבישה את איפיס – והיא יפת תואר, בין שראית ילדה בה ובין שראית בה ילד". אבל עם הגיעה לגיל 13 התאהבה איפיס בבת גילה איאנתה, ונחרדה מאוד שמא לא תוכל לממש את אהבתה כי "אין נקבה מזדווגת עם נקבה לעולם"; אז נחלצו האלים לעזרתה והפכוה לגבר.

 

אצל סמית, לעומת זאת, המיתוס מקבל סוף אחר. במקום מטמורפוזה ממשית מאשה לגבר, המעבר בין המינים נותר תעתוע בלבד. איפיס אוהבת את אהובתה אנתיאה כאשה, ורק הדימויים נעים בין המינים, כשאהובתה רואה בה לפעמים לעתים בן יפה ולעתים ילדה יפה. ככה היא אוהבת אותה: "היא פסעה בנוקשות כמו בת. היא הסמיקה כמו בן. היא היתה קשוחה כמו בת. עדינה כמו בן... היא התעלסה כמו בן. היא התעלסה כמו בת. היא היתה גברית עד כדי נשיות, נשית עד כדי גבריות" (עמ' 75).

 

בפתרון הזה שבוחרת סמית, מלבד יופיו, אפשר למצוא גם ביקורת, אפילו חריפה, על הנוסח הקדום של המיתוס: שהרי המטמורפוזה הדרסטית של איפיס, ההופכת בסערה לגבר, באה דווקא להשיב את הסדר על כנו, ולממש את רצון האב שרצה בה כבן בלבד. לכן בכך שסמית מאפשרת לשתיים לממש את אהבתן כנשים, היא יוצאת נגד ההנחה (המנוסחת במפורש) במיתוס המקורי -  שאשה לא יכולה לשכב עם אשה.

 

ועם זה, במובן מסוים אפשר שהפתרון הזה הוא קל מדי, "סולידי", בהתחשב באלטרנטיבה. כי נדמה שדווקא הפתרון במיתוס הקודם – שבמונחי ימינו ייתרגם בוודאי לטרנסג'נדריות – הוא הרבה פחות נסלח; דווקא הוא עדיין נתפס כמין "אטרקציה" המזכה, למשל, בכתבת מוסף צבעונית (כשהוא לא מוקע כ"פתולוגיה").

 

"אין לי כלום חוץ מגשם, בייב"

הספר מציית לתביעה שמציב שם הסדרה לא רק בעדכון המיתוס הקדום: משובצים כאן אינספור אזכורים, כמעט כפייתיים, של מיתוסים מכל הבא ליד. ממיתוסים פמיניסטיים כמו "צעדת הבוץ" מ-1907, במחאה למען זכות הצבעה לנשים, דרך זיכרונות משפחתיים של הדמויות ועד לשירי דילן תומס, קיפלינג, שייקספיר והביטלס ("הגשם הסקוטי הוא לא מיתוס, הוא אמיתי ועוד איך. אין לי כלום חוץ מגשם, בייב, שמונה ימים בשבוע", עמ' 25).

 

אלא שאזכורי-היתר האלה, שמלווים בדיונים דידקטיים על מקומו של המיתוס בחברה, מצטיירים לעתים כמו מן תרגיל-בית בנושא מיתוסים. ככל שהשאלות בדבר תפקידם בהבניית מחשבתנו ובחירותינו עשויות היו להיות מעניינות, ברפרוף עליהן אין כדי לתרום דבר מלבד לאותת לקורא שהמחברת מודעת לכותרת הסדרה.

 

להפך: כאשר המיתוסים משובצים במלאכותיות כזו הם אינם מוכיחים לנו את חיוניותם והכרחיותם; שהרי כשהם אכן כה דומיננטיים, הם אינם נזקקים לשיבוצים מאולצים כאלה – והשאלה אינה כיצד לכתוב באמצעותם, אלא כיצד לכתוב בלעדיהם.

 

כשהסיפור סוטה מהמיתוס

והנה, רק כשהסיפור סוטה לגמרי מגבולות המיתוס המקורי ושוכח את מחויבותו לאזכור מייגע של מיתוסים, הוא מקבל תנופה נפלאה ומרעננת. זה קורה כשסיפור האהבה בין השתיים, "איפיס07" ואנתיאה, נזנח לרגע לטובת נקודת המבט של אחותה של אנתיאה, שהיא למעשה הגיבורה האמיתית של הסיפור הזה. ככה זה בסיפורי אהבה הומואיים מוצלחים: הטרגדיה היא בעיקר של הסביבה, כשהיא כזו המתקשה להתמודד עם הסטיגמות של עצמה ושל אחרים; האוהבים הרי מנותקים מאלה, שקועים במאוהבותם.

 

אותה אחות, הצופה בסיפור האהבה הזה מן הצד, נלחצת בין חבריה הגסים והאטומים לאהבתן האטומה אבל המעוררת קנאה של אחותה ואיפיס. וכשהדברים נכתבים מתוך נקודת מבטה, המיתוסים (והסטיגמות) נהפכים לחלק בלתי נפרד מהטקסט. גם כשהיא מנסה לתאר דברים של מה-בכך, היא לא מצליחה להתנתק מה"מיתוס" של הנורמה: "אני יוצאת מהבית כאילו אני סתם אדם (נורמלי) בשעת בוקר מוקדמת ביום קיץ (נורמלי) בחודש מאי, ואני מתכוננת לרוץ, שזה דבר (נורמלי) שאנשים (נורמלים) עושים כל הזמן" (עמ' 47).

 

היא המומה מהגילוי שאחותה הומואית ("ככה אומרים את זה?" היא שואלת את עצמה, 48), ונאבקת באמירות שלא צריך לחשוב, אבל בכל זאת נחשבות, ולכן מושמות בסוגריים: "(היא תמיד היתה קצת יותר מדי פמיניסטית)"; "(היא אהבה את תחרות האירוויזיון)"; "(אחותי הקטנה תהיה בבגרותה אשה מעוותת, יבשה לגמרי, אכזרית ומרירה כמו ג'ודי דנץ' בסרט הזה רמז לסקנדל)" (עמ' 48, 53).

 

דווקא כאן – בסיפור הצדדי, שאינו חלק מהמיתוס המקורי – נמצאת אולי המטאפורה החזקה ביותר לאופן שבו מיתוסים משפיעים על חיינו: בסוגריים. כי כמו המחשבות הסוררות האלה שמסולקות אל שולי מחשבותיה של האחות באמצעות הסימן הגרפי (הכה-שימושי) הזה – לא ניתן לסלקן לגמרי רק לעטוף אותן החוצה מהטקסט – גם אנחנו לכאורה שומרים את המיתוסים בנתיב צדדי של חיינו, כביכול לא לגמרי מעדכנים אותם או מעבדים אותם, ואף על פי כן, ולהכעיס, הם נותרים חלק בלתי נפרד מחיינו, מהאופן שבו אנחנו חושבים את עצמנו ואת האחרים.

 

"בת פוגשת בן", אלי סמית, תירגמה מאנגלית: שרון פרמינגר, הוצאת פן, ספרי חמד וידיעות ספרים, 135 עמ'