זה סיפור עלי, ועל רבים כמוני, שנלכדו ברשת. על אלו שמחפשים כבר שנים ועדיין לא מוצאים.
אני קוראת כאן את כל סיפורי ההיכרות האופטימיים האלו, על האהבה שניצתה מעל גבי הרשת והובילה לחתונה. קוראת - ולבי נחמץ. כל כך הרבה זמן שאני מחפשת אהבה ברשת, נטענת בתקוות ואופטימיות בכל פעם מחדש, ועדיין כל כך הרבה זמן לבד.
אני כבר שש שנים ברשת. חמישית מחיי. מחצית מחיי הבוגרים. בקיצור, אני בת 30. נכנסתי לאתר כשהייתי בת 24. קצת אחרי פרידה כואבת מאהבה גדולה בת כמה שנים, פרידה שלא אני יזמתי . אני עדיין אהבתי, הוא כבר הפסיק לאהוב. קורה. בדיוק סיימתי תואר ראשון, עמדתי לקראת כניסה לעולם העבודה. חברותיי הקרובות, שכמוני חלקו זוגיות ארוכה, עברו לגור עם החברים שלהן, ובהמשך גם התחתנו איתם. גיל 24, התחלה של החיים, אני התחלתי אותם לבד.
אני לא חיית פאבים ומסיבות, קצת נעלמת בתוך ההמון והפוזה. בתחום העבודה שלי תמיד היה היצע גברים מוגבל, וכך גם בלימודי התואר השני שהתחלתי (ובינתיים סיימתי) , להוציא נשואים וכאלו שיצאו מהארון. לא היו לי, ועדיין אין לי , הרבה הזדמנויות להכיר.
פתחתי כרטיס באתר, תיבלתי את הטקסט על עצמי ועל מי שאני מחפשת בשנינות ובהומור. בהמשך גם צרפתי תמונה ויצאתי לדרך. הפניות לא איחרו לבוא.
יצאתי לכמה דייטים ספורים, אבל שום דבר לא "תפס". שנים אחר כך הודיתי בפני עצמי שעדיין כאבתי את מכאובי הפרידה. אף אחד מהם לא היה "הוא", לא התקרב לקרסוליו של המיתולוגי מבחינת נועם הליכות, מתיקות, מראה וקסם אישי. עם יד על הלב, לא היה לאף אחד מהם סיכוי.
לקחתי פסק זמן מהאתר. החלטתי שאחזור רק כשארגיש בשלה באמת, כשכאבי הפאנטום של היעדרו ייעלמו ואהיה פנויה באמת ובתמים מבחינה רגשית כדי להכיר מישהו. זה לקח לי עשרה חודשים, שבמהלכם לא יצאתי עם אף אחד. אחרי עשרה חודשים תמימים, חזרתי לאתר עם זנב בין הרגליים.
מצאתי שם את אותם פרצופים מוכרים שראיתי כבר בעבר, וגם כמה חדשים. כך המשכתי. הייתי רעבה לקשר זוגי, אבל היתה לי סבלנות. המשכתי לצאת. לפעמים יותר, לפעמים פחות. תלוי ברמת האנרגיה, הביטחון העצמי ומצב הרוח.
לא היה לי קשה "להשיג" דייטים (זה החלק הקל עבורי, ההמשך יותר קשה). יצאתי בערך ל-20 דייטים בשנה, בדרך היו לי מעט "מערכות יחסים" של שבוע, ובאופן כללי, לא יצא מזה משהו.
אני מודה, הייתי "בררנית". יש קשר בין "לברור" לבין "ברור"? כי היה לי ברור מה אני מחפשת. וגם היה לי ברור די בהתחלה אם מישהו מתאים או לא. לכן בררתי. אבל אני אדם שקול והגון. לא "נפנפתי" בחורים. לא "מיקבלתי" דייטים. נתתי לעצמי ולדייט שלי הזדמנות הוגנת להכיר. ובכל זאת, רובם לא התאימו לי.
כמה פעמים גם עצרתי בדרך לבחון את דפוסי החשיבה שלי ואת הברירה שאני עושה. בשלב מסוים אפילו ערכתי רשימה של כל הבחורים שיצאתי איתם (שם, גיל, תחום עיסוק, מראה, איך היה לי ומה קרה בסוף) לראות אם יש מגמה כלשהי. הבדיקה העצמית הזו העלתה שדווקא עם הזמן התגמשתי, נפתחתי ליותר סגנונות וטיפוסים, ניסיתי סוגי בילוי שונים וגיליתי שאפשר לחיות גם בשטחים האפורים. שלא הכל שחור או לבן.
ברשותכם אריץ את הסיפור שלי קדימה בחמש שנים. למרות כל הביקורת העצמית והניסיונות, לא קרה הרבה באמצע. בערך 100 דייטים אחרי, כמה "מערכות יחסים" קצת יותר רציניות (חודש, חודשיים וחצי שנה. ועוד איזה אחד שבלבל אותי לא מעט ונגררתי on/off איתו איזו שנה) - אני עדיין לבד.
כל הזמן הזה, 90 אחוז מההיכרויות שלי היו דרך הרשת. דרך אתרי היכרויות. כמעט לא יוצא לי כבר להכיר בצורה טבעית, יומיומית, "על הדרך" (ולא שלא ניסיתי). אני מניחה שכמוני כמוכם. לפחות כאן אנחנו לא "לבד", אלא שותפים לגורל ולמציאות הדי אכזרית של היום, בה המציאות הווירטואלית שוקקת חיים יותר מהעולם שבחוץ.
הקטע בכל הסיפור הזה, שכמו שאני רואה עצמי "לכודה" ברשת, כך אני רואה את הפרטנרים הוירטואליים שלי לחיפוש. כבר שנים שאני רואה את אותם הפרצופים באתר. יש כאלה שלא החליפו תמונות כבר חמש שנים ואצלם הזמן עצר מלכת. אחרים, כמוני, שינו תמונות, השחיזו טקסט, ממש אפשר לראות את "מצב רוחם" דרך הכרטיס. לפעמים הם בקריזה על המחפשות הלא רציניות, משחקות המשחקים, מעגלות הגיל והמשקל כלפי מטה וכדומה. לפעמים ממש ניבטת תחינתם לזוגיות...
שוב ושוב אני רואה את אותם בחורים ושואלת את עצמי אם גם הם נתונים במצב שלי, ששום דבר לא "תופס". האם הם בחנו את עצמם – עד כמה הם עצמם תורמים לאי הצלחתם בדפוסי ההתנהגות, החשיבה, הברירה וכדומה? האם הם פשוט לא רציניים במטרותיהם ו/או מכורים כבדים לעצם החיפוש? מג'נגלים בין חמישה דייטים בשבוע, ממקבלים ומשחקים בלבבות בתקווה שמשהו טוב יותר מחכה מעבר לפינה? (לגבי האפשרות האחרונה, שאפו. אם יש להם כוח ואנרגיות להישאב לזמן כה ארוך במערבולת השפע המתעתע הזה).
אני מניחה, שכמו תמיד, התשובה האמיתית נמצאת אי שם באמצע.
השאלה היא מה קורה ללב שלהם בינתיים. עד כמה הסתיידו עורקיו (במובן המאטפורי). עד כמה הפך ליבם לאבן במרוצת השנים האלו? כמה אנרגיות, סבלנות ותקווה עוד אפשר לגייס בחיפוש הזה במרחב הווירטואלי, כמה עוד אפשר להתאכזב ואז לקום מחדש עם חיוך? איך אפשר, אחרי כל כך הרבה שנים של חיפוש, להיות מספיק "ערני" כדי להבין שהפעם מצאת משהו טוב באמת?
אסיים כאן. בסימן השאלה הזה, של "משהו טוב באמת". שמאחוריו הררי מילים ותהיות, התלבטויות , נטיות לאופורטוניזם והתפשרויות ריאליות. נותרת בי תחושה מציקה בגרון, שיש כאן דור שלם של אנשים טובים שהלכו לאיבוד ברשת. ושמישהו כבר יבוא ויעזור לנו למצוא אותנו...
האימייל של נטע