ביקורת סרט: "הפטריוט" - לב של פלסטיק

ב"לב אמיץ" הוא לפחות חשף את התחת כהתגרות באנגלים, אבל כאן מנסה מל גיבסון להיות קלינט איסטווד. ואיסטווד עושה את זה טוב יותר

כשמל גיבסון מבטיח למישהו שהוא יהרוג אותו, אז הוא, ורק הוא, יהרוג אותו. ואם מישהו אחר ינסה לבצע את המלאכה בשבילו, גורלו מוות בטוח. זאת רק אחת מאינספור הקלישאות הדרמטיות שמייבשות את "הפטריוט", סרט שמצליח לכפות סדר הוליוודי על הבלגן הבלתי נשלט של מלחמת העצמאות האמריקאית.

גיבסון הוא האוקסימורון הקלאסי הזה - הלוחם הפציפיסט, הגיבור הסרבן - שמקורותיו עוד באכילס, שהיה צריך לגרור אותו למלחמת טרויה. בעל אדמות אלמן מדרום קרוליינה, הוא לא רוצה להלחם באנגלים הצוררים, משום שיש לו שבעה ילדים. אבל כשבנו הבכור (הית' לדג'ר האוסטרלי) ממרה את פיו ומתגייס, לא נותרת לו ברירה אלא להתגייס בעקבותיו, ובמו ידיו להציל את המלחמה, שעד אז הנחילה למורדים אך ורק תבוסות. אצל גיבסון בחווה, אם עוד לא ניחשתם, עובדים שחורים מתוך בחירה חופשית.

דמותו כמנהיג מיליציה נכתבה בהשראת פרנסיס מריון, "שועל הביצות", לוחם גרילה מדרום קרוליינה שכיכב בסדרת טלויזיה של ימי נעורינו. אבל כשגיבסון מגלם גיבור הרואי שכזה, הוא מאבד את ניצוץ הטירוף בעיניים, האקסטרה שלו ככוכב (כמו החיוך מלא השיניים של קרוז). ב"לב אמיץ" הוא לפחות חשף את התחת כהתגרות באנגלים, אבל כאן הוא מנסה להיות קלינט איסטווד, ואיסטווד עושה את זה יותר טוב. לצידו מלוהקים שחקנים עזים כמו כריס קופר וצ'קי קריו, שפרט לנוכחות משכנעת כלוחמים עייפים אין להם מה לעשות.

בארצות הברית "הפטריוט" יצא למסכים מול "הסערה המושלמת" וכולם ציפו לקרב על הצמרת בין גיבסון וג'ורג' קלוני. אבל בעצם הקרב היה בין רולנד אמריך לוולפגנג פטרסן, שני הגרמנים של הוליווד. אמריך ("היום השלישי") הוא הלאומני שבין השניים. הפעם הוא עובד עם תסריט של רוברט רודאט, שכתב גם את "להציל את טוראי ראיין". איפה שפילברג כשצריך אותו? הגרמנים של שפילברג היו יותר אנושיים מהאנגלים של אמריך, שכולאים משפחות שלמות בתוך כנסיה ומעלים אותה באש. העובדה שהאנגלים מכונים "אדומים", כינוי שמאוחר יותר דבק בקומוניסטים, מבלבלת את האסוציאציות.

כדי להמנע מהאשמות בלאומנות משתוללת, אמריך משתמש כאן באותה תחבולה שהפעיל ב"גודזילה" - ליהוק צרפתי בתפקיד מרכזי, בשביל לרכך את התנפחות החזה האמריקאית. למרות שכאן יש לזה בסיס היסטורי, לפחות ב"גודזילה" זכה ז'אן רנו להתלונן על הקפה האמריקאי. ואילו צ'קי קריו רק אומר אמן לכל נהמה של גיבסון.

בשם הדיוק ההיסטורי, סצינות הקרב מעמידות שורות של חיילים זו מול זו, לטבח הדדי שטוף דם ואיברים קרועים. גם כשגיבסון, המכונה "רוח הרפאים", משנה את האסטרטגיה, עדיין אין כאן תחכום יתר (כמו שאמא שלי אמרה "בשביל זה הם צריכים את גיבסון? גם אני יכולתי להגיד להם את זה"). אבל "הפטריוט" הוא לא סרט רציני על ההיסטוריה האמריקאית, אלא שואף להיות בידור קיץ להמונים, ולכן עדיפה בעיני הגישה החופשית והאנכרוניסטית במתכוון של "שנחאי נון" לפרק אחר בהיסטוריה הזאת.

בשם אותה תחושה היסטורית, הצלם כלב דשנל טובל את הסרט בתאורה רכה, אור נרות וקרני שמש מוקדמות, ששופכים על גיבסון הילת גיבורים. הסרט גם עושה שימוש מרהיב בנוף המיוחד של הדרום - הביצות המיסתוריות, האלונים העתיקים ובתי האחוזה הקולוניאליים. חבל שמעבר לחזות חמורת הסבר והיפהפיה הזאת מפעם לב של פלסטיק.