במרוץ הקולנועי הנוכחי, עם פרסום יומי של רווחים בקופות, משכורות עתק שמתגלגלות מיד ליד ופולחן אישיות כמעט מגונה שהתקשורת עושה לשחקנים, קשה למצוא שריד לאידיאולוגיה, שלא לומר תום. באמת היה קשה - אך לא בלתי אפשרי - למצוא את סרטו החדש והנפלא של אהרון כץ, "Dance Party USA", שיצא בשקט מוחלט לדי.וי.די (במארז עם סרטו השני, "Quiet City").

Dance Party USA. מתקלפות השכבות ומשהו מאוד אנושי פורץ החוצה
כץ הוא חבר בתנועת ה-Mumblecore האמריקנית, שמשנתה הלא סדורה דוגלת בהחייאה של האינדי, תוך שימוש מודע ומושכל בתקציבי הפקה מזעריים, מצלמות דיגיטאליות, שחקנים לא מקצועיים ותסריטים מאולתרים. תערבבו את זה עם מערכות יחסים בין צעירים תחת הילה מינימליסטית ונטורליסטית, ותקבלו משהו שנראה כמו שילוב בין סרטיו של ג'ון קסווטס לסרטי 'דוגמה 95'. זאת למרות שמההשוואה האחרונה החבורה מתנערת בגלוי תוך הדגשת האופי הלא אקסקלוסיבי של התנועה, שכל הזמן גדלה ומתפתחת.
סרטו של כץ מתאר יממה וקצת בחייהם של מספר מתבגרים, אפאטיים, אבודים, חרמנים ומתוסכלים. הדמויות הראשיות נחשפות לראשונה על אוטובוס, בו שני חברים מתרברבים בבוטות סקסיסטית ובשפה וולגרית ועילגת בכיבושים העבר שלהם, וחושפים תקריות מצערות וגראפיות להחריד, שחוו בחדר המיטות. משם המצלמה עוברת לשתי הדמויות הנשיות, שמדברות על הצד השני של האירועים המוזכרים, שיחה שמבהירה שרוב הכיבושים הם למעשה כביכול-כיבושים ולא ממש הדבר האמיתי.
מאוחר יותר יש מסיבה, בה נוכחים כל המוזכרים לעיל, והדינמיקות מתחילות להתבהר. לאט לאט מתקלפות השכבות ומשהו מאוד אנושי פורץ החוצה. אמנם לפעמים הוא מאוד פתטי ודוחה ומזעזע ותמוה, אבל בעיקר מאוד אנושי, כמעט אנושי מדי. הסרט שמתחיל בדמיון מטריד לפרובוקציה הגאונית של לארי קלארק, "kids", לוקח תפנית מאוד חדה ופונה לצד היותר רגיש, הומאני ונוגע ללב. מה גם, שהפורמט המקוצר (65 דק) עושה עם הסרט חסד גדול, ומסיים אותו בדיוק ברגע הנכון, שמשאיר את הצופה עם תוגה קיומית אך לא בלתי נעימה.
אין ספק שתנועת ה"mumblecore", על אף חוסר העקביות של איכות הסרטים שנעשים תחת חסותה, היא בדיוק מה שהקולנוע האמריקני צריך כדי לאזן את תאוות המטריאליזם, הבצע והתהילה שהוא לוקה בה, ולהיזכר למה אנשים בכלל התחילו לעשות סרטים (רמז: לא בשביל הכסף) וחשוב לא פחות: למה אנשים עדיין רואים אותם.
"Dance Party USA", במאי: אהרון כץ. 2006, 65 דק'
מתנועה אמריקנית בהתהוות לאחת התנועות שכוננו את הקולנוע האירופאי בתקופתה, תנועת ה-Rive Gauche, או "הגדה השמאלית" אם תרצו. למרות שהיא מפורסמת הרבה פחות מהמקבילה התוך-פריזאית שלה באותה התקופה, תנועת "הגל החדש", הגבולות ביניהם מעט מטושטשים ויציאה מחודשת של סרטיה בדי.וי.די הוא בהחלט סיבה גדולה למסיבה.

"קליאו מ-5 עד 7". שעתיים המתנה מורטת עצבים לתוצאות הביופסיה שלה
אחד מהסרטים המענגים והקלים לצפייה של הבמאית, אנייס ורדה, שנמנית על הז'אנר וסימני ההיכר שלה הם הפשטות הריאליסטית, טון הפמיניסטי ומודעות החברתית (התנועה הייתה ממוקמת לא רק בגדה השמאלית אלא גם בצד השמאלי של הקשת הפוליטית), הוא "קליאו מ-5 עד 7".
הסרט מתרחש בין השעות חמש לשש וחצי בערב, ביומה העמוס של קליאו, זמרת קוקטית וקצת פרימדונה. למרות הכותרת המטעה (המושג 'חמש עד שבע' משמש בצרפתית קיצור לניאוף), בשעתיים הקרובות קליאו לא הולכת לכייף, אלא מדובר בפרק הזמן במהלכו היא נאלצת להמתין לתוצאות הביופסיה שלה, שיכריעו אם היא חולה בסרטן. כמובן שההמתנה לא פשוטה, וכוכבת הסרט מתנדנדת לאורכה בין השאננות וקלות הדעת האופיינית לה, ובין כובדו המורבידי של הפחד הגדול שרוחש בקרבה.
הסרט כולו מתרחש בזמן אמיתי (Real Time), שמהווה שינוי מרענן המזכיר לנו כמה אנחנו רגילים לאשליה הקולנועית של מתיחת הזמן על פני עשור ומאה ולפעמים יותר (עיין ערך סרטו המגלומני של דארן ארונופסקי, "המעיין"). אבל זה רק חלק אחד מהפשטות הנפלאה של ורדה, שבאה לידי בכל סרטיה (גם בקצרים, שיצאו אף הם במארז די.וי.די לאחרונה), למרות שמדובר בבמאית שלא פעם גם שקעה במעמקי ההגות הקיומית (כמו סרטה מ-85' "עוברת אורח", יצירה אפרורית, כבדה ולא קלה לצפייה).
הערך המוסף של הצפייה הוא ההזדמנות הדי-נדירה לחזות בתקופה בזמן ששינתה את פני הקולנוע, דרך עדשת מצלמתה הייחודית של במאית (אישה), שניחנה בכל הרגישות שניתן לצפות לה, ומוציאה מדמויותיה פנים שנשגבו גם מגדולי הבמאים (הגברים) של הגל החדש. אותו מבט יוצא דופן ומלא חמלה, שניכר בכל סרטיה של ורדה, הופך אותם לעונג נדיר, שחובה על כל שוחר קולנוע להכיר ולהעריך.
"קליאו מ-5 עד 7". במאית: אנייס ורדה. צרפת 1962, 90 דק'
הכותבת היא עובדת "האוזן השלישית"