אני כותבת לך ממקום עבודתי, בתקווה לשמוע מה דעתך, האם יש מה לעשות לגבי המצב שלנו. בן זוגי ואני נשואים שמונה וחצי שנים. הקשר היה נהדר בתחילת הדרך, שנינו אנשים עם שאיפות דומות להצלחה והישגיות ושמחנו על ההתאמה בינינו. נולדו לנו בן ובת (היום בני חמש ושמונה), ובתוך כדי כך שנינו באמת הצלחנו להגשים הרבה מהיעדים שלנו בקריירה. אנחנו בעמדה בכירה, מרוויחים יפה, משלמים משכנתה ענקית על בית צמוד-קרקע בעיר יפה, אבל מאחורי התמונה היפה של חיינו חסר משהו מרכזי. אחרי העבודה והשעתיים-שלוש עם הילדים (שבהן אנחנו גם נעזרים בהורים) אנחנו פשוט קורסים. אנחנו כמעט ולא יוצאים לבלות, בקושי פוגשים חברים, ובעיקר - לא מקיימים כמעט יחסי מין (אולי פעם-פעמיים בשנה האחרונה). בהתחלה יחסי המין בינינו היו טובים ונמשכו זמן רב. אף פעם לא היינו מהזוגות של "קוויקי", בעיקר בגלל הצורך שלי בהשקעה מצידו. נראה לי שהעייפות גוררת עצלנות, אצלי לפחות, ובן זוגי מתחשב בי והפסיק לנסות. אולי גם הוא מתעצל. אני חושבת שהוא גולש בלילה לאתרי פורנו ומספק את עצמו. לא נעים לי להעלות את הנושא, ואני פוחדת לשמוע שהוא כועס או מאוכזב מכך שאין לנו חיי מין.
מה עושים? אני לא יכולה להעלות בדעתי להפסיק לעבוד. יש לנו התחייבויות כספיות והתרגלנו לרמת חיים גבוהה. מצד שני, אני לא מצליחה להחזיק את העיניים פקוחות אחרי תשע בערב. גם סוף השבוע נגמר מהר, בפעילות משפחתית, מנוחה ועבודה שצריך לסיים. מה עושים?
1+1 לא מסתכמים בשלוש. ולמה הכוונה? שני בני אדם שמנסים לעשות עבודה של שלושה (לפחות) זה מתכון בדוק לתשישות ולחץ. אתם מנהלים שתי קריירות מלאות וסוחטות, ובו זמנית מנסים למלא תפקיד של הורה. לא פלא שהחלק הרומנטי והייצרי שלכם נדחק לפינה ולמעשה כמעט ולא קיים.
הבעיה שאת מעלה היא בעיה כואבת, אולי אפילו אחת המחלות הזוגיות הנפוצות של עידן ההייטק. המשרות בארץ ובעולם הפכו תובעניות, השאיפות להצלחה כלכלית מהירה והפנטזיה על "אקזיט" מהיר לעולם של עושר ואושר הולידו דור של הורים צעירים עייפים ומבולבלים. מצד שני, אנחנו חיים בחברה יהודית, משפחתית, שלא מאפשרת לוותר על חלום המשפחה, הגינה והכלב. וכפי שאתם מגלים, בדרך הכואבת, זה כמו משחק הכסאות המוזיקליים, מישהו נשאר בחוץ כל הזמן. סדר העדיפויות שלכם ברור. הזמן והאנרגיה מוקדשים לשני התחומים שכנראה חשובים לכם ביותר – הקריירה וצבירת ההון מצד אחד, וההורות מצד שני. החלק של הזוגיות, שממנו התחלתם הוא החלק שמשלם את המחיר.
נצלי את התכתובת הזו כדי לעצור ולחשוב – האם זו באמת ההעדפה שלכם? האם זה מה שחלמתם עליו? אם כן, אולי הוויתור על חיי זוגיות ומין הוא "מחיר" שאתם מוכנים לשלם. אם לא, אולי צריך להכיר בעובדה שקשה עד בלתי אפשרי לשמור את כל הכדורים באוויר, כפי שעושה הלהטוטן.
ועוד מחשבה הייתי מציעה לכם. מי באמת מרוויח מהעבודה המתישה שלכם? אולי אתם חיים בבית יפה, אבל חשבי גם על ההיבט הרחב, החברתי. אתם, וחבריכם לשכבת הגיל והתעסוקה, מפרנסים בעיקר מערכות של צריכה: רשתות של חנויות, יצרני מכוניות ומוצרי צריכה, מטפלות, מורים פרטיים וכו'. העבודה הקשה שלכם מממנת את החברה כפי שהיא בנויה היום, על ערכים קפיטליסטים מובהקים של ייצור-מכירה-קנייה וחוזר חלילה. לאהבה קשה להתקיים בעולם כזה. אהבה ומין, כפי שכתבת, זקוקים למרחב, לזמן, לאוויר לנשימה. נראה שאתם אנשים בעלי נפש, ולא מכונות, המיניות שלכם לא מוכנה להיכנס לסדר היום ה"מתוקתק", ולכן היא מתקוממת. התשוקה מתקשה להתקיים בתוך עולם סיזיפי ומעייף, טכנולוגי ומאורגן למשעי.
לכן, חשוב בעיניי לנסות ולעורר בך ובבן זוגך את היכולת לשאול אם באמת אתם עושים את הבחירות הנכונות לכם. האם המחיר הזוגי, הגופני והרגשי שאתם משלמים "שווה לכם"? אני מקווה שזוגות צעירים נוספים קוראים את הדברים, ואולי תמצאי עצות טובות בטוקבקים. חשוב שכל זוג ייתן לעצמו זכות לבחור בחירות, לא להתגלגל באופן אוטומטי למה שמכתיבה החברה, שכן החברה דוחפת אותנו לסגנון חיים שטוב לחברה (לייצר, לצרוך), ולא בהכרח טוב לאדם הפרטי שרוצה גם מנוחה, אינטימיות ושקט.
לסיום, כמה הצעות מעשיות יותר:
נסו בכל זאת לקצץ מעט בשעות העבודה, תתפלאו אולי לגלות שאפשר לייעל את העבודה ולעשות יותר בפחות זמן, לוותר על זמן "מת" ביום העבודה ולנצל אותו לארוחת צהריים משותפת או שעות גנובות במהלך היום – אם זה אפשרי – להיפגש יחד.
חופשות – קצרות, ארוכות, עם הילדים, בלי הילדים – כמה שיותר.
סדנאות טנטרה או קורסים שמחזקים את הקשר המיני, גם שיעורי יוגה או מדיטציה יחד יכולים לרענן את הקירבה הגופנית ביניכם ואת הקשר של כל אחד מכם לגופו.
לגבי יחסי המין – נסו לראות גם מין חלקי כמשהו חשוב ולגיטימי, לא לשאוף להגיע בכל פעם לאקט מלא.
זכרו שעם כל העומס, יש לכם עוד ילד, שלישי, והוא הזוגיות שלכם. חבל שהיא תדעך בגיל כה צעיר.
ובעיקר – כן לדבר. כן לפתוח את השאלות המביכות והמדאיגות, לבדוק מה מרגיש כל אחד מכם, האם זה בסדר עבור שניכם לחיות כמה שנים ב"בצורת" ואולי לקוות לזמנים טובים יותר בעתיד. בררו את השאיפות שלכם לשנים הבאות ואיך אתם רוצים שהקשר שלכם ייראה. לטמון את הראש בחול זה מסוכן, אתם עלולים למצוא עצמכם ממורמרים ומנוכרים, למרות האהבה הגדולה שחיברה ביניכם.