לפני מספר ימים הצצתי בחטף לכרטיס של קרוב, ליתר דיוק קרוב מאוד ללבי, למרות שאני אי-שם רחוקה מרחק רב מלבו, יותר נכון בעוטה מלבו, שכן נבעטתי לפני שנים רבות. אך רצה הגורל, או יותר נכון לומר רציתי אני (מאוד) לחזור לחייו, ובזכות האינטרנט אף הצלחתי - פלאי הטכנולוגיה. והנה נקבעה לה פגישה ביום x במקום y.
כשהצצתי בכרטיסו כמה ימים לפני הפגישה, גיליתי שכל יום צצות להן שם כפטריות אחרי הגשם עוד ועוד חברות חדשות, מחייכות מאושר בתמונות, כאילו צולמו ממש לאחר מעשה.
אז לא, זה לא שאני רוצה להיתלות שם בין כולן על המקרר שלו. אבל הכאב הזה בכל פעם שאחת חדשה ננעצת שם, תרתי משמע, קשה מנשוא. זה כואב לי כאילו אני עצמי לוח השעם שעליו הן נתלות. הנעצים מכאיבים, ואין מרפא. אבל לא ניסחף כאן לתיאורים מצמררים, כי בסוף הכעס עובר וגם הכאב, אבל לאותה פגישה הגעתי כולי נעוצה, ופתאום לא יכולתי לדבר.
נשאלת השאלה מדוע. הרי הייתי אמורה לכעוס, לשאול לדסקס את הנושא, אבל מעמדי בקשר הוא כזה שאני נהנית מפירורים מפוזרים, שבמקרה נישאים ברוח לכיווני. הם בכלל לא מונחים שם מלכתחילה עבורי. אז למה בכל זאת לא הצלחתי לדבר?
נחזור לאתר, ושם נמצא את התשובה. אם לא די בתמונות המתנוססות שם לראווה, הרי בלחיצה קלה אחת ניתן להיכנס להן למוח ולראות בבלוג את מחשבותיהן, את רגשותיהן, את יכולתן הוורבלית, את דמיונן הפרוע, וגם לאמוד את רמת האינטליגנציה שלהן. פתאום את נחשפת לטקסטים כאילו את נוברת במגירותיהן הסודיות ביותר, ואת כמעט מתאהבת בהן בעצמך.
באותה פגישה פתאום את מרגישה נתקפת סחרחורת, כל המילים נשאבות להן לאותם חורים שהשאירו הנעצים, ואת פשוט מוצאת את עצמך בחרדת ביצוע. מחשבות כמו "רק לא לאכזב, ומה אם לא אוכיח שיש לי אוצר מילים כמו שלה, ומה באשר ליכולתה המופלאה לנתח מצבים ברמות של מודע ותת-מודע ומכל כיוון פילוסופי אפשרי". ולי כל מה שעולה בראש, במיוחד לאור העובדה שמוקצבות לי בערך 20 דקות, זה רק להגיד לך שנורא הצחקת אותי כשהוצאת את כל תכולת הכיסים ופיזרת אותה על השולחן, ורק אז הנחת את המעיל על הכסא.
צץ לי דבר נוסף מעין הסערה שבראשי, למשל שהמעיל הזה ממש מחמיא לך. וגם שזה ממש מרגש וחמוד בעיניי שסיפרת לי שלקחת את המתוקה שלך לרופא כשהרגישה לא טוב. ורק הרעיון הפילוסופי בורח לי בפיתולי המוח המפוחד ולא נותן לי להוציאו לאור ולהוכיח את יכולתי רבת הפנים לשוחח איתך קצת, בשם אלוהים. לצאת מהחרדה המשתקת הזאת. הכל נעלם כמו לוח לבן, כל נושא נראה פתאום משעמם, מיותר וחסר תוחלת, שהרי בעוד שנייה נצטרך לקום ולהיפרד.
אחרי שהתייסרתי מכשלון הפגישה הצורב, ישבתי לי בשבת וניסיתי לקרוא, כדי להשכיח את המחשבות. בספר שקראתי מתוארת תקופה תנ"כית בה אחד הגברים בסיפור המקראי חוזר ממסע נדודים במדבר ובידו אשה חדשה. אשתו הראשונה מסיטה את יריעת האוהל, מביטה אל שניהם בעיניים דומעות ואמורה לקבל את פניה בסבר פנים יפות ולאפשר לה לגור שם איתם באוהל, בביגמיה צפופה ודביקה. בעודי קוראת הרגשתי כי הסטת יריעות האוהל הצידה משולה להצצה בכרטיסו של הנדון וחשיפה כואבת של החדשות. הגבר בסיפור המקראי מצפה שהכל יילך למישרין, והאשה ממש רוצה שזה יצליח בגדול, אפילו מוכנה לתלות את תמונתה של החדשה על המקרר (אם רק יקנה לה אחד). ואז היא רצה לשוק לקנות בדוכן הקרוב חבילת אינדיקים שתוכל להטיל על התמונה (זה כבר לא חלק מהסיפור המקראי). בקיצור, הכל מראית עין, בפנים היא קודחת מעצבים, ובהזדמנות ראשונה, ברגע שהוא מפנה את גבו, היא חובטת בה בחוזקה מכל כיוון אפשרי והן מרביצות זו לזו עד יעבור זעם, או לחילופין עד שיוקם האוהל החדש שיציל את המצב.
ואז מתחילה התחרות, מי יודעת לעשות מה. ואני שואלת: הטכנולוגיה הזאת, מה טוב בה בשביל אותן אלה שכואבות את החסר? ועוד אני אומרת: בואו בנות אל אוהלי ואראה לכן את נחת זרועי. הרי מה בעצם השתנה מאז ועד היום? במקום בו שוכנת אהבה דבוקה לה לתחת הקנאה הנוראה. אז, כמו היום כל אחת מציגה את מרכולתה ואת יכולותיה. אז הן היו מתפארות באפיית לחם, והיום בכתיבת בלוגים מתוחכמים. אז היו שואבות מים מן הבאר במיומנות, והיום הן מתפארות במיומנות צילום וריקוד או בפיסול וציור בחול.
הדמיון של המבקר בפרופיל רץ אחרי התיאורים, וכל אחת יכולה לספר על עצמה ולפאר את שמה. והוא לא נמשך לריחות של פעם שהרחנו מקרוב, ולא לחיוך המתהווה על פניי בכל פעם שהוא התקרב, אלא לתיאורים הפסטוראליים של הנפש, לחיוך סטטי שניבט מתמונה. והכי הכי נמשך אחרי המילים. כוח המילים הוא רב ואין להן משקל, הן מרחפות לכל עבר וחודרות לכל חרך אפשרי בין קפלי המוח, מפעפעות לעמקי נשמתו וזהו, הוא בכיס שלהן. ואז הוא רוצה שהן תהיינה רק שלו, הנכס שלו, שייכתבו רק לו שיקדישו לו את נפשן.
ואני בין ההווה לעבר, יושבת לי באוהל עם הלפטופ ב"אחוזת הקנאה" הפרטית שלי, עם המרחבים הפתוחים והנוף לדיונות. מדפדפת לי מאתר לאתר, ובאמת לא רוצה להיות בתוך המישמש ה"חברתי" הזה. כי אני רוצה רק אותו, וכל אחד אחר לא הייתי מקרבת אל פתח אוהלי תמורת שום מחיר. אני רוצה שהן יפסיקו להתגודד על סף אוהלו. שהרי ברור שאם היה באמת באוהל, עם אשתו מעבר ליריעה, הן לא היו באות לשם אחת אחת. לכל היותר היו מתפלשות איתו על דיונה רחוקה וחוזרות למקום ממנו באו. בטוח שאילו היו באות אלי לאוהל הייתי חובטת בהן עד זוב דם, ואולי זה היה קצת מקל על הכאב.
אז אם שאלת את עצמך מה קרה לי באותו היום ולמה הייתי מרוחקת כל כך - זה מפני שפחדתי לאכזב. שהרי איך אוכל להתחרות בפרגיות שזופות, זקורות חזה, חלקות למראה, בגיל הרך ועם מוח מצוחצח? רווקות למכביר, שיש להן את כל הזמן שבעולם להקדיש לך ולקדש אותך ולהפוך אותך מדבר חול לדבר קודש.
המתנה הנפלאה שנקראת רשתות חברתיות היא עבור אנשים מסוימים עונש מכאיב. ועל זה נאמר - מה שלא יודעים לא כואב, אבל כשיודעים, אפילו רק מעט, זה כואב לאללה. ותנסו לעצור את עצמכם מלהיכנס לכרטיס גם היום ולבדוק אם ננעצה שם אחת חדשה על המקרר.