התשובה שקיבלה - יש לנו צימר אחד - לא ממש הניחה את דעתה. "וכמה חדרים יש בו?" היא תהתה, "תריסר?". "לא", השיב מדריך הטיולים המקומי מוסטפא ג'בארין, "רק אחד". אה.
אז כן, סאלם עליכום, ברוכים הבאים לאום אל-פאחם, עיר מוכת אבטלה שעד כה התפרסמה כמעוז האיסלאם הקיצוני בישראל, ועכשיו נורא רוצה להתפרסם כאטרקציה תיירותית לכל דבר. הקמפיין השיווקי החדש של העיר מתקיים באמצעות ארגון "אג'נדה - מרכז ישראלי לאסטרטגיה תקשורתית," שפועל לגיוון הקולות בתקשורת הישראלית, עם דגש מיוחד על אזרחי ישראל הערבים כמרואיינים.

רוצה להיות אטרקציה. ניקולה מנשה באום אל-פאחם (צילום: ערן יופי-כהן)
טרם, מודים בעיר, נרשמה נהירה המונית של תיירים בעקבות הקמפיין, אבל נו, זה בסדר, כי ממילא אין להם איפה לישון. גם ככה זה עובד מצוין, כי במצב העניינים הנוכחי יותר בכירים מקומיים יכולים לכרכר מול ניקולה. יחד איתה העפלנו לפסגת הר אסכנדר, נקודת התצפית שמתפקדת כאטרקציה לוהטת באום אל-פאחם. זה לא שלא נחמד להשקיף על גבעות השומרון, אך עם כל הצער שבדבר אין להשוות את מראה גדר ההפרדה שנגלה לעינינו לנוף האורבני המרתק שנשקף ממרומי גלגל הענק "לונדון איי" של לונדון או ממרומי מגדל אייפל. יודעים מה, אפילו לא ממגדלי עזריאלי. טוב, אולי כשמדובר בעזריאלי בעצם כן.
וחוץ מזה, מה אתם רוצים, חלק מהאטרקציות התיירותיות עוד בפיתוח. חלקן, עם קצת מזל, אפילו יעלו בקרוב על הנייר. הנה, למשל, אחת של ראש העירייה, שייח' האשם עבד אל־רחמן מחאג'נה קטוע האצבע, שפרש בפני ניקולה את חזונו להקים רכבל בין אום אל-פאחם למגידו, כך שגדודי התיירים יוכלו להתמוגג מיופיה של העיר גם ממעוף הציפור. "ראיתי רכבל כזה בבורסה שבטורקיה. דבר כזה יכול להיות כאן". בהתחשב בעובדה שבינתיים אפילו לא מצליחים להכין רחת לוקום כמו שצריך בארץ, אנחנו קצת בספק.
אבל יש גם אטרקציות שנמצאות כאן כרגע. הנה, למשל, נקודת התצפית של הר אסכנדר, שלתיירת הבריטית הוא קורץ במיוחד, "כי פעם היה כאן הצבא האנגלי", מספר האשם. "מה", שאלה ניקולה בתימהון, "יש פה אנגלים?". "היו", לחשתי לה, "בתקופת המנדט".
"ובמגידו הסמוכה הייתה תחנת משטרה בריטית," המשיך האשם לשרטט את ההקשר הבריטי. "והדוד שלי עבד במשטרה האנגלית. וגם אום אל-פאחם היא המקום הכי גבוה במשולש."
נו, בקיצור, אתם כבר בדרך?

"גם בתל אביב, נצרת, אילת וראשון לציון יש יריות" (צילום: ערן יופי-כהן)
אבל ניקולה רוצה להשתזף. "אנחנו גם קרובים לחוף דרור!" ציינה בבקיאות. "דור", תיקן אותה השייח' האשם. "קיסריה-חדרה זה 15 דקות מכאן". "מונית שירות לחוף זה יכול להיות רעיון טוב", הוסיפה ניקולה, ובואו נקווה שבאום אל-פאחם רשמו את זה.
בכלל, לטס פייס איט: ישראלים רבים סבורים שלבלות באום אל-פאחם זו משימה הראויה יותר לתוכנית ריאליטי. התפאורה הדלה שבה שוכנת לשכת ראש העירייה היא לא המפגע היחיד שיש להסתיר מפני אורחת שחפצים ביקרה. רק לפני שנה, למשל, נשא השייח' ראיד סלאח, יליד אום אל-פאחם, דרשה על "אינתיפאדה מוסלמית-ערבית בתמיכה בירושלים ובאל-אקצה" ועל "לחם טבול בדם של ילדים" - אמירות תוקפניות שלא נעמו לאוזני תיירים פוטנציאליים, ולא בטוח שגם לתיירי חוץ.
"זאת הייתה טעות", נזעק האשם כשאני מזכיר לו את קריאתו של ראש הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית בישראל לאינתיפאדה שלישית. "דברים כאלה עלולים לטרפד. אני מוביל תהליך של שותפות, של חיים ביחד".
ואכן, כדי לסתור את הרושם שהאווירה בעיר מוכתבת על ידי הגרסה המקומית של האייתוללות, ראש העיר הנוכחי מנסה לשדר שמדובר בעיר סובלנית ומתונה, שכל מעייניו של העומד בראשה נתונים לרווחת התושבים. בשונה מהישראלים, התיירים לא קראו בעיתון שבחודש מאי ,2003 בהיותו דובר התנועה האיסלאמית, נעצר השייח' האשם בחשד שהעביר כספים לחמאס. הוא בילה חמישה ימים בכלא רמלה, שם נחקר יחד עם עוד תשעה מבני עירו, ובהם מורו הרוחני שייח' סאלח.
"האם אתה חושש שמא התיירים שיגיעו לכאן לא יכבדו את קוד הלבוש הצנוע שנהוג באיסלאם"? תהתה ניקולה. "לא," מבטיח האשם. "יש גם מוסלמיות שלא לובשות לבוש צנוע אלא מודרני. כל אחד חי באמונתו ואף אחד לא כופה על השני שום דבר. כולם יכולים להגיע לראות, לשמוע ולחוש. באים אלינו תיירים יהודים, ערבים, אקדמאים ואמנים - ומסתובבים בכל האזור. הסטיגמה היא שהם באים לעולם אחר, אבל זה לא ככה. המצב הוא שהאנשים אצלנו רוצים שאורחים יגיעו. מדובר בעיר בטוחה, שמקבלת אורחים."
מקבלת אורחים, ולפעמים - כמו למשל לפני כמה ימים - גם מקבלת אותם ביריות אקדח ברחוב הראשי. "נכון, זה מרתיע", מסכים האשם, "אבל גם בתל אביב, נצרת, אילת וראשון לציון יש יריות. עם זאת, לא מדובר כאן בתופעה. זה מקרה בודד שקורה כל שנה, שנתיים, שלוש או ארבע. באום אל-פאחם היו מקרי רצח אולי ארבע או חמש פעמים בחמישים השנים האחרונות. אז להגיד שאום אל-פאחם היא עיר של עבריינות או אלימות? זה לא נכון. אני רוצה שתייר שיגיע לאום אל-פאחם ייצא מפה כשהוא יודע שזו עיר שמלאה באנושיות, אהבה וכבוד לבנאדם."

הזדמנות להציץ לחייה של משפחה ערבית "אותנטית" (צילום: ערן יופי-כהן)
ומה באמת עם התיירים? מתי הם מגיעים? מדריכת הטיולים טל רז מעמותת התיירות של ואדי עארה מודה ש"זה לא שפיזית, כרגע, המוני תיירים מגיעים מחו"ל, אבל יש התעניינות של סוכני נסיעות, בעיקר מצרפת."
היא סבורה שבאום אל-פאחם גלום פוטנציאל תיירותי גדול: "התדמית היא שמפחיד להגיע לוואדי עארה, שיהודים לא רצויים בתוך אום אל-פאחם. אנחנו כבר מביאים לא מעט קבוצות של מטיילים ישראלים לאום אל-פאחם, וכולם מתרשמים מאוד לחיוב. משתנה להם משהו בלב כשהם מטיילים פה ופוגשים את התושבים, שמתייחסים אליהם בחום. הם מרגישים שהם כן רצויים. בפעם הבאה הם כבר לא מפחדים - כשהם נוסעים בכביש ואדי עארה - לעצור ולהיכנס לקנות משהו בחנות".
וואלה?
"שמע, יש מטיילים לשעבר שמתקשרים אליי ומדווחים: 'היום נכנסתי למה שהמלצתם לי. הסתובבתי בעיר, היה מאוד כיף וכולם עזרו לי ובירכו אותי.' זה דבר שמשתנה רק מהתנסות אישית, לא כתוצאה של מפגשי מנהיגים. לא משנה כמה שימליצו לך בתקשורת: אם המטייל לא יגיע לכאן פיזית למפגש, שבו הוא ראה, אכל והתרשם מהאנשים - העמדה שלו לא תוכל להשתנות. ויש שינוי: מתחילים להגיע אנשים. בהתחלה גם אנשי אום אל-פאחם היססו ותהו: 'מי יבוא לאום אל-פאחם? מה יש לראות אצלנו'? ופתאום הם רואים שמגיעות יותר ויותר קבוצות - יש לפחות שני טיולים בשבוע".
באין תשתיות מפותחות בעכו או בדלית אל-כרמל, התיירות באום אל-פאחם מתבססת על הקונספט של "אירוח ביתי": אוטובוסים חכורים פולטים את להקות תיירי הפנים בבתי הילידים, שם יש להם הזדמנות להציץ לחייה של משפחה ערבית "אותנטית" ולאכול ארוחה שהותקנה על ידי בעלת הבית. עבור המטיילים מדובר בשדרוג, מבחינת הריגוש, בהשוואה לביקור במסעדה ערבית מסחרית, שהפכה כבר לצורת בילוי מוכרת עד זרה.
ברם אין לשכוח שגם מאחורי האירוח הביתי ה"לא ממוסחר" מסתתר מניע כלכלי. "אנשי אום אל-פאחם שואפים להתפרנס בכבוד. הם רוצים שיהיה להם אוכל להביא לילדים," אומרת רז. "וגם שיכבדו אותם. ההתבטאויות של אביגדור ליברמן בדבר העברתם לצד השני נותנות להם הרגשה שהם לא רצויים. המטיילים באום אל-פאחם מתקבלים בסבר פנים מדהים. הם המומים מקבלת הפנים: בכל מקום בדרך מברכים אותנו, מזמינים אותנו לקפה, ואם אנחנו מסרבים מוציאים לנו עוגיות."
יש כאן עוגות מתוקות? התנחשלה ניקולה.
"כן, יש הרבה", הרגיע השייח' האשם.
כשהוגשו לנו עוגיות מזרחיות, נמלטה הקריאה "פנטסטיק!" מפיה של ניקולה. טעמן של העוגיות ערב במיוחד לחיכה של עופרה מור-צוויק, מנהלת תחום התקשורת באג'נדה. "יש כאן ציפורן", זיהתה מור-צוויק את התבלין שהוחדר לבצק.
"ציפורים?!" התחלחלה ניקולה וכמעט השתנקה. "לא, זה כמו אניס", הרגיעה אותה מור-צוויק.
עוד מפגע שמקשה על הפיכת אום אל-פאחם לפנינה התיירותית של המשולש הוא החגורה העבה של ערימות פסולת המקיפה את שולי העיר והכניסות אליה. "הלוק אנד פיל הערבי של אום אל-פאחם מזכיר לי את קהיר," ציינה ניקולה. "אם הם רוצים לעודד תיירות, הם חייבים להתמקד בפתרונות לסילוק האשפה. שמתי לב שבאחת מחצרות הבתים יש מזרקה קטנה, שבמימיה צפה שקית ריקה של צ'יפס. וזה אפילו לא מחוץ לגבולות הבית, זה בגינה שלו. הם חייבים להתקין פחי אשפה. בקהיר היה אותו דבר: זאת הייתה אכזבה גדולה לראות את האשפה נערמת ברחובות בגלל שאין שם פחים."
"הזבל הוא בעיה שחייבים לטפל בה, כי אנחנו רואים באנשים שאנחנו מביאים שגרירים, שיביאו עוד אנשים," התלוננה טל רז באוזני ראש העירייה.
"צריך לאשר לנו אתר לפסולת יבשה," התגונן השייח' האשם. "התושבים רוצים מקום לשפוך את פסולת הבניין שלהם, אבל אין להם. הרי תושב שהורס בניין ישן לא ישאיר את זה מול הבית שלו. ומי יעז לקחת את הפסולת היבשה חמישים קילומטר מכאן? אף אחד"!
אחרי הפגישה עם ראש העירייה נוצר משבר בלתי צפוי ביחסי ישראל-בריטניה: ניקולה איבדה את כובע הפשמינה הצחור שלה. סריקות שערך הכוח בשטח העלו חרס. התעורר חשש שבלי הברט אין טעם להמשיך לטייל, ואולי אפילו לחיות. אפילו הסבריי, שכשהיא חובשת את הכובע היא נראית כמתנחלת, נפלו על אוזניים אטומות: ניקולה שקעה בעצב והודיעה שהיה זה הכובע האהוב עליה.
"מוסטפא, איפה אפשר לקנות כאן כובע אופנתי"? שאלה התיירת. "ליד המסגד יש חנויות", הוא ענה לה, "אבל לא של כובעים." "אני רואה שהנשים שמתהלכות ברחוב חובשות כיסוי ראש," היא החזירה. "אה , הוא חייך את רוצה חג'אב?!, אנחנו נבדוק," הבטיח מבלי להתכוון לכך.
ציפיתי מהנשים שבחבורה שיבינו את גודל השבר, אבל צוויק התרעמה: "הלך לאיבוד, נו, בסדר. אנחנו חייבים לעבור את המכשול הזה, כפרה. צריך להמשיך הלאה. אולי נערוך טקס פרידה מהכובע"? הציעה ברוח הניו-אייג.' "נעמוד במעגל, כל אחד יגיד מה הוא הכי אהב בכובע ההוא, וכך נעשה אנדינג." במושב האחורי של המרצדס שררה תוגה, עד שאורו עיניה של ניקולה, שזיהתה ברחוב הראשי אטרקציה שמארחינו כלל לא טרחו להתעכב עליה: "או! אן איטליאן רסטורנט! דל-אמורה"!, נרעשה. "יש להם עוגיות ועוגות דפקא בסדר", הגיב מוסטפא.
בעקבות התגלית האיטלקית, מוסטפא מספר לניקולה שהיה בכל אירופה, וביקר בצרפת וספרד ואוסטריה ועוד שלל מקומות. "מקומות שציינת נתנו לך השראה להפוך את אום אל-פאחם לעיר תיירות? שאלה ניקולה. מי שמתנדב לענות הוא דווקא האשם, שמסביר: אום אל-פאחם מחברת בין ישראל לבין פלסטין, ויש בה תצפית לירדן, סוריה, לבנון והים התיכון. זה לא משהו שאתה מוצא בכל מקום".
"ואתם מתכוונים לבנות", אני שואל אותו, "שדה תעופה שיקלוט טיסות ישירות מבירות אירופה?". "אני לא רואה את זה קורה בשנים הקרובות", הוא הגיב.
"ובכן, אני חושבת שהתלהבותכם ליחצן את עירכם היא מוקדמת מדי," הרהרה ניקולה בקול. "תראה, אני לא מבינה הרבה בעסקי תיירות, אבל אני חושבת שקודם אתם צריכים לראיין משפחות מקומיות, שמוכנות להציע בד אנד ברקפסט לתיירים. אחר כך אתם צריכים לפתוח ברחוב הראשי מרכז מידע לתיירים, שבו יישב אדם ויכוון את התיירים לבתים שבהם אפשר ללון בתשלום."
כשישבנו לאכול ארוחת צהריים דשנה בבית משפחה מקומית, הגישה בעלת הבית את המטעמים לשולחן - אך לא סעדה עימנו. היא ושני אחיה ישבו בסלון וצפו בנו בולסים. "זה מזכיר לי את הודו", מילמלה ניקולה. "גם שם בעלי הבית מתקינים לך סעודה, אבל לא יושבים לאכול איתך. ואם יוצא שאתה האורח היחיד - וזה מה שקרה לי באחת הפעמים - אתה מוצא את עצמך אוכל לבדך."
בסופו של יום התברר שניקולה לא קנתה את קמפיין "הסבר פניך ליהודים". "מה שעבר עליי היום לא היה התנסות אמיתית," פסקה. "זה היה טיול עיתונאי, שלכל אורכו סוככו עלינו. לא למדנו איך זה מרגיש להיות זוג אנונימי, שמגיע לביקור ספונטני באום אל-פאחם וצריך להסתדר בעצמו. השאלה המעניינת היא איך היו מגיבים אליי אם הייתי משוטטת לבד ברחובות. האם אפשר לקנות ביום קיץ בירה קרה על מנת לשתות אותה עם משולש הפיצה שקניתי לעצמי? האם מותר לי להביא בקבוק יין למסעדה? איך היינו אמורים להגיע בעצמנו לפסגת ההר בלי תחבורה מוסדרת? היינו צריכים לקחת מונית ולהגיד לנהג להמתין לנו? והכי חשוב - כשאנחנו על הפסגה, הרחק מרחוב העסקים הראשי של העיר, איפה אפשר לקנות שם כוס תה?"