מושג החטא מרבה להעסיק אותי. בגיל ארבעים ואחת שאלת האפשרות להחטיא את החיים אינה עוד שעשוע אינטלקטואלי, היא לעיתים כאב וגעגוע. האם החיים אמורים ללכת לאיזשהו מקום? האם אפשר להחטיא אותם? אין לי מושג למה, אבל אני משוכנעת שהתשובה היא – כן. אפשר להחטיא את החיים. אם אפשר לממש את החיים אז אפשר גם לבזבז את המתנה החד פעמית הזו.
שני חטאים מקראיים מתוארים כחטאים מכוננים אליהם תמיד נחזור על מנת להבין את הפסיכולוגיה הפרטית והלאומית של ההחמצה ותאוות ההרס העצמי – חטא האכילה מפרי עץ הדעת (החטא האנושי-הפרטי) ו'חטא העגל' (החטא הלאומי). בעקבות פרשת השבוע אני יוצאת למסע המקראי עם 'חטא העגל' בחיפוש ההגדרה היסודית של החטא, החטא הראשוני ממנו נובעים החטאים הקטנים כולם.
מה החטא ב'חטא העגל' – לכאורה זו שאלת 'עגל' מתממת ובכל זאת, אתעקש ואשאל – במה בדיוק חטאו ישראל כשבנו את העגל? האם החטא הוא עניין טכני שבבניית פסל אסור? האם הבעייה היא באמונה בכוחותיו של הפסל? ואם כך – מהי אמונת החטא?
קריאות חוזרות של הסיפור מלמדות שגם המקרא מתלבט באפשרויות להבנת 'חטא העגל'. בראשית תיאור החטא ניתן לשמוע את החרדת הנטישה של העם ואת נואשות החיפוש אחר מנהיג חלופי למשה (לב, א): "וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ." אני שואלת את עצמי האם חרדת נטישה היא חטא? האם פחד מפני בדידות וחיפוש אחר איש חזק שיקח במקומנו אחריות על מסע החיים הוא החטא? פחד הנטישה הוא תרגום של פחד המוות, האם יש מי שהצליח להמנע ממנו?
מפסוק ח באותו פרק אני לומדת שהחטא אינו בחיפוש חלופה למשה אלא בחיפוש חלופה לאלוהים עצמו. חטא העגל לא קשור רק לחיפוש ההנהגה בהווה אלא לנטרול אלוהים-המנהיג מניסי העבר: "עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה ... וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".
שני פסוקים קודם (פסוק ו') אני שומעת שהחטא קשור לשבירת נורמות של מיניות ועבודת אלוהים ואולי גם לפריצת החומה שבין דת ומניות: "וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת ... וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק". ובהמשך (פסוק יז) מסופר על חשש למרד במנהיג: "קוֹל מִלְחָמָה בַּמַּחֲנֶה".
בכל ההצעות אני שומעת חרדת היעלמות – אולי זה באמת מוקד הסיפור ואולי אני שומעת את החרדות שלי מהדהדות מבין קירות הסיפור המכונן הזה. אני שומעת בסיפור בעיקר פחד תהומי מתהום הבדידות, תהום המוות. ההיעלמות של משה בתחילת המסע היא נסיון אכזרי, וכאלה הם לפעמים החיים. אנחנו לא לגמרי בוחרים את הרגע בו תבוא אלינו ההכרה שהלבד הוא הגרעין של הבנת הקיום האנושי.
אז למה אלוהים ומשה כל כך כועסים? אני חושבת לעצמי כמה לפעמים קשה לי להכיל את חרדות הנטישה של ילדי. כמה קשה לי לספר להם על המוות, כמה קשה לי לראות את פניהם המשתוממות נוכח ההכרה, ההולכת ומעמיקה עם השנים, שהכל עתיד להיעלם, ושזה לא בצחוק (החתול המזדקן שלנו, והכלב ו...כן, גם אבא ואמא וגם... כן... גם זה...)
ייתכן שהתגובה הקשה והאלימה של אלוהים ומשה מקורה גם בתחושות אשמה. הם ניסו להציע הנהגה חזקה, מלאת ניסים וכל יכולה. ברגע של אמת שחרר 'התת מודע' שלהם אותות מצוקה הוריים בדמות ההיעלמות המבהילה של משה. תחושות האשמה תורגמו להאשמה אלימה (גם אנחנו לפעמים כועסים על הילדים כשאנחנו מרגישים כמה הם זקוקים לנו וכמה אנחנו לא יכולים לספק את 'הסחורה').
מייל מבוהל פקד אתמול כמה מחבריי. העיסוק במושג החטא לא הרפה ממני ובקשתי מהם שיגדירו עבורי, במהירות, בקצרה ובדיוק מוקפד, את החטא. כפי שתראו, הם חכמים החברים שלי, ואני מצרפת את הגדרותיהם (לכולם תארים רבים ולאחר הסתרבלות ויאוש אני מציגה אותם ללא תאריהם). ההגדרות, ובעיקר המחשבות עליהן, יעזרו אולי להחטיא קצת פחות רגעים בחיים. ואתם – מוזמנים להגיב להגדרות ולהציע הגדרות משלכם.
אתמול שוחחתי בטלפון עם איש חכם שהיה עייף ומרוצה מחייו בעת ובעונה אחת. ברגעים שכאלה שאלות על מהות החיים הן שאלות די איווליות. אבל איוולות היא מחלה שאני לוקה בה מעת לעת, ועל כן בקשתי ממנו שיגדיר עבורי 'חטא'. מותש ושמח בחלקו הוא השיב: 'החיים שאני מנהל עכשיו'.
שבת שלום