כמו בסרטים, כשאדם קופץ להציל אדם זר ומחפה עליו בגופו, כך רציתי לכסות אותך. לשלוף את הכאב מתוך החזה שלך, לנקות ולהכין אותך לקראת בואה של אהבה חדשה. רציתי שתישאר לישון. ולא תמהר ותרוץ ותברח. רציתי שתישאר עד שיחשיך שוב היום, ושניכנס למיטה. אבל אתה בעיר אחרת, עדיין עורג לאותה אשה.
"אני לא נקי" הזהרת אותי, כדי שכל האמת תהייה על השולחן. "שלא תגידי שלא אמרתי. אני מסיר אחריות. אני אתנהג מוזר".
"אני אבוא אלייך, אבל אם היא תתקשר, אני אצא לדבר איתה במרפסת חצי שעה. כי בכל זאת, לא דיברנו כבר שבוע, וזה מרגיש לי כמו נצח", אמרת.
"כואב לי הגוף מרוב שאני מתגעגע אליה", אמרת, אבל המשכת להתקשר אליי, כדי להפיג את הכאב הזה.
"אני רוצה את הקשר הזה, ברור שאני מוכן", אמרת, אבל בסופי שבוע נעלמת כאילו בלעה אותך האדמה.
"אני לגמרי מבין אותך", אמרת, "אם את רוצה לחתוך, אני מבטיח לא להתקשר..."
אבל בכל זאת התקשרת. כי עמוק בפנים ידעת שאני רוצה אותך, ושאני אשלם את המחיר.
"נכון שאת כבר יודעת עלי חצי היסטוריה, ואני לא יודע עלייך כמעט דבר. את כבר יודעת איך אני נוהג, באיזה פקקים אני נתקע, מי החברים הכי טובים שלי, כמה קיבלתי בבגרות באנגלית, מה עושות האחיות שלי, בנות כמה האחייניות המדהימות שלי, ואת כל סיפורי האקסיות האפשריות מגיל 18 ועד האחרונה. זה נכון, אבל תני לי זמן".
אז חיכיתי לך. חיכיתי שיום יבוא ותתפכח, יום יבוא ותהייה מוכן לנסוע את הקילומטרים שמפרידים ביני לבינך. יום יבוא ותבין מה היה לך ממש במרחק נגיעה. היית צריך רק להושיט את ידך.
רציתי לישון לצידך. אבל אתה עוד ישן על הספה, ואני פשוט לא הצלחתי להעיר אותך.