לכל אחד מאיתנו יש שומר בכניסה לליבו, וכמו אותו שומר בכניסה לקניון, גם הוא דורש מהנכנסים לחשוף חלק מעצמם בטרם יתיר להם מעבר. כמו השומרים במציאות, יש אנשים שהוא ייתן להם לעבור בקלות, ויש אנשים שהוא יערים עליהם קשיים רבים בטרם יתיר כניסתם.
אני, למשל, נושאת גנים מזרח אירופיים, שבדרך כלל מביאים שומרים לפטור אותי מבדיקה מדוקדקת. בשנייה הראשונה אני שמחה על שנחסכה ממני חשיפת הטמפון שבדרך כלל מתגלגל בתיקי, אבל מיד לאחר מכן אני תוהה מדוע לא נבדקתי ביסודיות. אין טרוריסטיות בלונדיניות? הרי יכולתי לשאת בתיקי או על גופי פצצות ומטענים מכאן ועד הודעה חדשה. האם השומר בכניסה עצלן ופוטר באופן אוטומטי נשים אשכנזיות, או שמא הוא עד כדי כך מנוסה ויכול לזהות במבט חטוף ממי נשקפת סכנה וממי לא?
כך גם השומר הפנימי שלנו. הוא בדרך כלל מתיר לבעלי מראה חיצוני נאה כניסה מהירה, בעוד שמהיתר דורש חיפוש בכלים האישיים, שם יחפש חוש הומור, טוב לב ומבחר סגולות אחרות. האם השומר האישי שלנו עצלן או מנוסה? האם הוא למד שאנשים יפים הם בדרך כלל גם נחמדים ומצחיקים? הרי רובנו למודי ניסיון ויודעים שיופי אינו ערובה לאופי, שכל או כל סגולה אחרת.
ואולי הוא לא עצלן. אולי הוא פשוט סומך על השומר הבא. השומר הראשון עושה סימון ראשוני, לא מקצועי במיוחד, והשומר שאחריו כבר משקיע. מחטט גם באמתחתם של הרוצים לעבור בשער לבנו ומחפש תכונות אופי.
ועכשיו לשאלת השאלות – מדוע אנחנו צריכים כל כך הרבה שומרים? מדוע אנחנו צריכים אפילו שומר אחד? למה אנחנו לא מסוגלים פשוט לתת הזדמנות לכל אחד ולגלות בעצמנו אם הוא מתאים לנו או לא?
התשובה די פשוטה. חברתי אמרה לי פעם, ערב נישואיה, שהיא אוהבת את בעלה, אבל לעולם לא תאהב אותו כפי שאהבה את ליאור, חברה הראשון בכיתה ד'. "זו היתה אהבה מכל הלב, ללא גבולות. בפעם הראשונה שאנחנו מתאהבים אנחנו מתמסרים במלוא מובן המילה, אבל באהבות הבאות, למודי אכזבות וחרדות, אנחנו מתמסרים מעט פחות. אנחנו שומרים חתיכה קטנה לעצמנו, רק ליתר ביטחון".
באותו לילה לא נרדמתי. חברתי התחתנה עם החבר השלישי שלה, בגיל 25. אם היא מודה בגילוי לב שאהבת הבוסר היא האהבה החזקה ביותר שנחווה אי פעם (למען הסר ספק, מדובר בזוג מקסים שנשוי עד היום באושר וחובק במזל טוב ילדה מקסימה) - מה יגידו אזובי הקיר? מה נגיד אנחנו, רווקים בשנות ה-30 לחייהם, רוויי הקשרים הרומנטיים שלא צלחו והפגישות העיוורות?
מתשובתה של חברתי עולה שאנחנו זקוקים לשומרים שלנו מפני שחווינו בעבר אכזבות, ולדעתנו ריבוי שומרים יעזור לנו להימנע מהן בעתיד. האומנם? ייתכן שהשומר בכניסה לליבי פוסל בחורים שחורי שיער שקומתם גבוהה מפני בעבר נזרקתי על ידי אחד כזה ומתיר לנמוכים וקירחים לעבור ללא בדיקה, במחשבה שמישהו מסוגם מעולם לא פגע בי. בדיקה שטחית ולא יעילה שכזו מונעת ממני להכיר אנשים נהדרים, וגרוע מכך - עלולה להכניס אל חיי וליבי שובר לבבות נוסף, רק משום שמראהו החיצוני לא תאם את דיוקן הפושע שבידי השומר שלי.
ייתכן שמדובר בסך הכל בעניין של גישה. מי שנשאר רווק עד כה נשאר כך מסיבה מסוימת. אין הדבר מצביע בהכרח על בררנות או על קושי נפשי המחייב טיפול פסיכולוגי, אבל אולי זה כן מצביע על ריבוי שומרים בכניסה. רובנו, ואני לא מוציאה את עצמי מן הכלל, לא ישלחו מחר מכתבי פיטורים לשומרי הסף של ליבם. מה שאנחנו כן יכולים לעשות הוא לכנס אותם ולהציע להם שינוי בקריטריונים לבדיקת העומדים בשער.
לא כל אחד צריך להיכנס. יש אנשים שייפסלו אוטומטית מפני שיש לנו תחושה עזה, אינסטינקט אם תרצו, שהם לא בשבילנו. אבל יש רבים אחרים שאפשר לאפשר להם כניסה, להכיר אותם. לפרגן להם כוס קפה או יין לפני שמחליטים אם הם כן או לא בשבילנו.
ולכל הטוענים שאין באפשרותם או ברצונם לצאת עם כל אחד, אני מציגה את השאלה הבאה "מה אכפת לכם?" כמה זמן לוקח לשתות קפה? שעה? זו בסך הכל שעה אחת מחייכם, שאם ירצה ה' יהיו ארוכים מאוד. במקרה הטוב, כוס הקפה תתפתח למשהו יותר משמעותי. במקרה הפחות טוב, פגשתם מישהו חדש. ובמקרה הכי רע – יהיה מזעזע, אבל מחר זו כבר תהיה אנקדוטה שתספרו לחברים במשרד.
מי שנשאר עד הפסקה האחרונה חושב שאולי יש הגיון בדבריי ואולי אפילו מבטיח לעצמו שבפעם הבאה שיסדרו לו פגישה עיוורת הוא לא יתעקש שישלחו לו את תמונת הבחורה במייל. חלקכם אולי ייכנס עכשיו ל-JDate במחשבה כנה לתת סיכוי שווה לכולם, או יבטיח לעצמו שהערב בבר לא יתעלם ממבטים של מישהי שלא בורכה בצבע השיער או במידת החזייה החביבים עליו וייתן לה סיכוי.
הלוואי.