מחופפת (וגם פן)

איריס אברמוביץ' נשלחה תחת מסווה של חופפת לעורף האויב: מספרה בצפון תל אביב. אחרי שכמעט התקמטו לה הידיים בצורה בלתי הפיכה, היא חזרה עם תובנות מעמיקות על עולם הזוהר של הפינפונים. מסקנה: בחייאת, תתחילו להשאיר טיפים

כשאני יוצאת מהמספרה של אמיר אליהו ובכיסי מטבע יתום של עשרה שקלים, אני מבינה למה החופפים במספרה שלי כל כך נחמדים אליי - אין לזה שום קשר לאישיות שלי או לבלונד הזהוב שהם מתלהבים ממנו בכל פעם מחדש (אולי כי רוקחים אותו שם...?). הסיבה היא פשוטה: 20 שקל טיפ.

 

המספרה של אמיר אליהו, שבה אני עובדת היום כחופפת, נמצאת בצפון רחוב בן יהודה בתל אביב, וקהל לקוחותיה מורכב מכאלה שיושבות טוב, מה שנקרא יושבות ממש טוב. מוזר שדווקא שם כיסי החופפים ריקים מטיפים. אם אני רוצה להתחיל לעשות כסף, אני מחליטה, עליי ללמוד טוב את העבודה.

 

אני מייד מפנימה את הקודים לחופפת המתחילה: כשאין עבודה, עלייך לדפדף במגזיני בידור ואופנה, ולמרבה ההפתעה זה נחשב סוג של עבודה. כך יכולה חופפת מתחילה כמוני לקבל רעיונות לגבי התספורות האופנתיות ולהמליץ עליהן ללקוחות, בעודה מכבסת את תלתליהן העייפים.

פעמיים שמפו, פעם אחת קונדישנר. כל התורה על רגל אחת (צילום: דן פרץ)

 

התעדכנות ברכילות חשובה מאוד אף היא, כי החופף הוא צומת אינפורמציה שאליו מתנקזות נשים שונות, כשלא לכולן יש גישה יומיומית למגזיני אופנה, רכילות ובידור. החופף יכול, אם יחפוץ, לנדב פרטי מידע משעשעים, דוגמת "הידעת ששלומי שבן וחברתו היפה יובל שרף אימצו כלבה?", בעודו לש את צוואר הלקוחה. רוב הלקוחות בהחלט יעריכו את זה.

 

זה נעים!

השיעור השני מתבצע על רטוב, יעני, בחפיפה. אניטה חופפת לי את הראש ולא נרתעת כשאני מכריזה שאחר כך תיאלץ לייבש את מחלפותיי. הלוא איך אלמד לחפוף אם לא יחפפו לי? - פעמיים שמפו ואחד קונדישנר. המסאז' המפנק מתבצע בשלב הקונדישנר. את המגבת מניחים על הראש של הלקוח בצורה הזאת, והופ - דופקים לי פן על חשבון הבית, ואני מוכנה להתחיל לעבוד כחופפת.

 

רק שנייה. איציק הספר מנדב לי עצה נוספת: אחת הדרכים להשיג את הטיפ הערמומי, המסרב לקפוץ מתוך ארנקי החפופות אל כיסי החופפים, היא לעמעם את האורות בהיכל החפיפה - מה שמכונה בעגה המקצועית "להדליק נרות" - ואז, במהלך המסאז' המפנק, יש לצבוט בעדינות את תנוכי אוזניים של החפופות עד שהן מזדעקות בהנאה: "הו! זה נעים!!"

האמת, כשאני חושבת על זה, גם אצלי נרשמו בעבר זעקות "הו!" וגם כמה "כן!!!", כשאחר כך הרמתי תרומה מפני שראיתי כמה קשה החופפים עובדים ולא רציתי לאכזבם.

 

זה כלל ברזל אצלי: כשגבר מתאמץ על מנת לגרום לי הנאה, אני מעודדת אותו ומוודאת שהוא יודע שנעים לי. אחרי הכול, הדרך אל נבכי ההנאה הנשית כה נפתלת ונסתרת, ולרוב מתבצעת בעלטה, כך שחובה על הנהנית לעודד את המהנה, גם אם הוא רק החופף.

 

הלקוחה הראשונה

אחרי שאני מתאמנת על צוות העובדים מפציעה הלקוחה הראשונה שלי. זוהי אישה צעירה בעלת שיער דליל יחסית ושחור כעורב. היא נראית כמו שילוב של נינט מהתקופה עם השיער הארוך ושל הבחורה המתה מהסרט "הצלצול". שערה הטבעי הוא חום בהיר והיא צובעת אותו לשחור פחם.

יחס אגבי לחופפת (צילום: דן פרץ)

 

אני מתחילה לחפוף לה ושואלת אם היא הולכת לאירוע מסוים או שסתם בא לה להתפנק. "לא", היא עונה, "רבתי עם החבר שלי ואני מבואסת".

 

בעודי מנסה לחפוף את קווצות השיער בלי לחרוך לה את הקרקפת עם המים החמים, אני בוחשת בקדירה האישית שלה כאילו הייתה שלי ומגלה שאת ליל אמש הם בילו בנפרד, כי היא העדיפה לבלות עם חברות ואילו הוא רצה לראות את המשחק בבית. קלאסה. "אתם גרים יחד?" אני מתעניינת.

 

"גרים יחד?" המחשבה גורמת לה להניע את ראשה בפליאה וחבל, כי נכנס לה שמפו לעיניים, "אני בת 15!"

 

הפתעה! אני משום מה תמיד הנחתי שקשר התמיכה המוראלית שבין אישה לפן המנחם מתבסס רק בגיל מאוחר יותר. הייתי בטוחה (תמימה שכמוני) שבגיל 15 מי שעוזר לך להעביר לילות בודדים הוא סלייס של פיצה. אבל הנה קם לו דור חדש, והוא מעדיף את הבל פיו החמים של הפן המקצועי על דו־הפרצופיות של הפחמימות הבוגדניות. והאמת, הצדק איתו.

כעבור מספר דקות הערצתי לבחורה הצעירה רק הולכת וגוברת. מסתבר שהיא כבר לא בדיכאון כי הם השלימו, והוא אפילו אמר לה שהוא אוהב אותה הכי בעולם, וגם כתב בעט על גב כף היד "אני אוהב אותך, נסיכה שלי". אבל היא בכל זאת הרשתה לעצמה לעשות פן בתירוץ של "באסה". אכן, באסה. לא היה יכול לפרגן לה איזו שרשרת לב חצוי או טבעת כסף סטרלינג?

 

אצולת הפן

הלקוחה הבאה שלי היא בחורה שלא סופרת אותי ממטר. אני מרגישה מהיחס האגבי שלה שזה למטה מכבודה לראות את החופפת, והיא מבחינה רק במי שאוחז מספריים ביד. זוהי אסטרטגיה טובה, כמובן, ללקוחה שלא בא להשאיר טיפ, אבל זה קצת מוזר, כי אני דופקת לה מסאז' הרפיה מענג, כולל הטינגלינג באוזניים. היא לא משמיעה קולות הנאה ומסבירה לי בקרירות שיש לה מסכה קבועה, ששמה רשום עליה בטוש לא מחיק, וכי עליי להניח את המסכה על ראשה למשך דקה תמימה.

 

כך אני מתוודעת לאצולת הפן, אותן נשים שמסיבות שונות מעדיפות להגיע למספרה לפחות פעם בשבוע ולקבל שם מסאז' עם מסכה בהתאמה אישית. המסכה הזו יושבת במגירה שבוע שלם ומצפה בכיליון עיניים שאל המספרה תיכנס בצעד בוטח זו אשר שמה רשום על המכסה. כמו כלב נאמן מחכה המסכה לגבירתה היחידה, זו בעלת השיער הדק והמתפצל והקרקפת המתקלפת. לאחר המסכה הלקוחה שלי קמה ונעלמת משם עם "תודה" חרישית ובלי קשקשים. אין מה לדבר על טיפ.

בשלב זה האצבעות שלי מתחילות להתקמט ולהיראות כמו כפות ידיים של כובסת. מטבע אחד של עשרה שקלים נח בכיסי. איציק הספר נתן לי אותו אחרי שחפפתי לו ועשיתי לו מסאז'. אבל הלקוחות – שיישרפו - מבחינתן החופפת, כלומר אני, היא בסך הכול תחנה מענגת אך בלתי נראית. האמת, אפשר להבין אותן. אם צריך להשאיר טיפ גם לחופף וגם לספר, זה עלול לייקר את התספורת ב־40 שקל. אם כל המספרות בעיר יורידו את מחירי התספורת ב־40 שקל, אני מבטיחה לתרום 20 שקל לכל מי שידו תיגע בשערי, לא כולל אהובים, כלבים ודודות.

 

הזדמנות עסקית!

הלקוחה הבאה היא זוהר יעקובסון, סוכנת השחקנים המהוללת. יעקובסון היא הסוכנת הצמודה של יהודה לוי, רן דנקר ואורנה בנאי, שגם היא לקוחה קבועה של המספרה. היא נכנסת ומודיעה שיש לה אירוע בערב והיא צריכה פן. אני ניגשת אליה ומציגה את עצמי ואת מקצועי החדש. היא בוהה בי כלא מבינה ומפלבלת בעיניה. "לא נעים לי", היא אומרת, "אנחנו מאותו התחום".

 

איזה תחום זה, גברת? להגיד שדנקר, לוי ואני נמצאים באותו התחום זה קצת כמו להגיד שכדור הארץ ומאדים נמצאים באותו תחום של שבתאי. נכון, כולם נמצאים במערכת השמש, ובכל זאת, לנסוע לשבתאי לוקח כמה מאות שנים יותר. נו, לא משנה.

 

"איך שאת רוצה", אני מחייכת אליה בחביבות. לא נורא, חשבתי להוציא ממנה פרטי מידע עסיסיים על שחקניה ועל האירוע שאותו תפקוד בערב, אבל היא מביטה בי כאילו ראתה חייזר. במועדון הלקוחות שלה אין סיכוי שתמצאו את יודה עובד במספרה, אלא אם הוא עושה תחקיר לסרט הוליוודי בהשתתפותו שבו הוא אמור לגלם ספר שבשעות הפנאי גם פותר תעלומות רצח. זה מה שהייתי צריכה לומר לה, לעזאזל, שאני משתתפת בסרט הבא של ספילברג בתפקיד בלשית שהכיסוי

 שלה הוא חופפת, אבל למעשה היא חוקרת פרשת הברחת סמים לשכונה על ידי תיכוניסטים. שיט, כל הרעיונות הטובים צצים מאוחר מדי.

 

אז מישהי אחרת חופפת לה, והיא יושבת לה בכיסאה וקוראת שבועון בידור שיצא באותו יום טרי־טרי. ניכר בה שהיא לא עושה זאת סתם כך להנאתה, כמו האזרח הפשוט הצמא למידע עסיסי, אלא נאלצת ללמוד את החומר משום שזהו תחום עבודתה ומושאי הריכול מיוצגים על ידה. היא עושה זאת בדבקות ובמקצועיות לכל אורך הפן, ואני מעריכה אותה על כך מאוד.

 

מכיוון שאין לי עבודה, אני בוחנת עוד כמה מגזינים ולומדת מאיציק הספר מהו המראה שהכי הולם כלות לחורף 2008. מסתבר שהטרנד עכשיו הוא המראה הוויקטוריאני, בעל הקוקו הנמוך הממוקם על העורף, עם קצת שוונצים מקדימה. אם אכיר את מיסטר רייט, יש לי כבר את ה"Do", כמו שאומרים, ממש ליד ה"I do".

 

לאניטה שלום

בשעת הצהריים התנועה מתמעטת, ומגיע זמני להתקפל הביתה. אמנם הרווחתי רק עשרה שקלים וידיי קמוטות כשל קשישה בת 90, אך זכיתי בפן חינם, ולזה, ודאי תסכימו איתי, אין מחיר בעולם הזה וגם לא בבא.

 

למחרת בבוקר שערי עדיין נראה נפלא ואני מתעדכנת בטורי הרכילות באינטרנט ומייד מזהה שם רעמת פן מוכרת. הנה הפן של זוהר יעקובסון, זה שכמעט היה לי חלק בו אתמול, מככב בפרמיירה של "דני הוליווד" ממש ליד דנקר, שערו הפרוע וחברתו היפה ליאל דניר.

 

למראה הפן הזוהר לבי נצבט בגאווה. אני מרגישה כמו חופפת אמיתית, ועכשיו אני גם מבינה מדוע יש כל כך הרבה מגזינים במספרה. הם שם לא רק בשביל הלקוחות. הם שם כדי שאנו החופפים נוכל להגיד: "הי, הנה הפן שלי נהנה בבכורה של 'דני הוליווד'", ו"הנה התספורת שלי דופקת פילה בורי ב'קנטינה'" ו"הנה הפן שלי יושב בבית קפה עם חברות". "הי", אומרת לעצמה עכשיו אניטה מהמספרה של אמיר אליהו בעודה קוראת שורות אלו ומביטה בתמונה שלי, "הנה הפן שלי עושה חיים בעיתון".