הוא נשוי, אז מה? אני לא בגדתי, זה הוא הבוגד

אבל למה זה עדיין מרגיש לא בסדר? אולי זה בגלל אחוות הנשים? על גברים אנחנו לא יכולות לסמוך, אז אנחנו צריכות לסמוך זו על זו. אבל אני לא מכירה את אשתו והיא לא מכירה אותי. למה היא צריכה לסמוך עלי ולא על בעלה?

כן, התברר שהוא נשוי. אז מה? לא אני בגדתי, הוא בגד. הוא זה שמעל באמון של אשתו, אני לא מעלתי באף אמון. אשתו לא מאמינה לי. היא לא מכירה אותי בכלל, אז איך היא תאמין בי?

 

אבל למה זה עדיין מרגיש לא בסדר? אולי זה בגלל אחוות הנשים? על גברים אנחנו לא יכולות לסמוך, אז אנחנו צריכות לסמוך זו על זו. אבל אני לא מכירה אותה והיא לא מכירה אותי, אז איך אנחנו יכולות לסמוך זו על זו? ולמה היא צריכה לסמוך עלי ולא על בעלה?

 

הוא התחיל לדבר איתי בעבודה, זאת היתה הפעם הראשונה שראיתי אותו. לא היתה לו טבעת, והוא גם לא דיבר על משפחה. וכמישהי שחיה בעולם תל אביבי מלא רווקים, הנטייה שלי היתה לחשוב שגם הוא רווק – ואולי רק רציתי לחשוב כך. הוא מצא חן בעיניי. יש לו כריזמה, הוא מפוצץ בקסם אישי. למרות שהוא די מלא ולא ממש נראה טוב, הוא דיבר בביטחון וברהיטות ושבה אותי בקסמיו. דיברנו, היה כיף, השיחה קלחה ורק רציתי לשמוע ממנו יותר, רציתי שימשיך לדבר ושלא יפסיק, אז קבענו לאותו ערב. עדיין לא ידעתי שהוא נשוי, או שמא עדיין לא רציתי לדעת.

 

יצאנו בערב והוא סיפר שהוא נמצא בשליחות בחו"ל והגיע ארצה לביקור קצר. לאחר שיחה של כשעה פתאום זה הגיע. אז הבנתי - השליחות בחו"ל זה עם המשפחה, והוא בעצם נשוי עם שלושה ילדים, הקטן ממש תינוק. מה עושים? ללכת? הוא נשוי!!! יש לו אשה בבית שמחכה לו, יש לו ילדים שרצים לקראתו כל פעם שהוא מגיע הביתה, יש לו ג'יפ ארוך למשפחה ובית עם שישה חדרים ואפילו כלב, אבל בעיקר יש לו אשה שהוא עדיין אוהב, רק שהעניינים לא כל כך קלים עכשיו. מה זה מעניין אותי? מה אני עושה פה?

 

הוא מתחיל לשלוח ידיים, מעביר ליטוף על הרגל כאילו במקרה, עובר לכתף, כבר לא במקרה. ללכת? פשוט לקום וללכת?

 

אמרתי לו שלא ידעתי שהוא נשוי. הוא התנצל, בעולם שלו כולם נשואים, אמר, אז הוא הניח שגם אני חושבת ככה. אמרתי לו שלא, לא ידעתי וגם לא חשבתי. הוא התחנן שאאמין לו שלרגע הוא לא חשב להטעות אותי. כאילו שזאת ההטעיה היחידה בחייו... לא כל כך הסכמתי איתו, חשבתי שכן היו לו הזדמנויות לספר שהוא לא ניצל.

 

פיית הריגוש אמרה לי: "תישארי... יהיה כיף"

פיית המוסר על הכתף אמרה לי ללכת: "זאת ההזדמנות, קחי את הרגליים שלך ותעופי מפה, הוא סתם משתעשע בך". פיית הריגוש אמרה לי: "תישארי... יהיה כיף, יהיה מרגש, אף פעם לא היית עם גבר נשוי, והוא ממילא חוזר הביתה בעוד כמה ימים ולא תראי אותו יותר".

 

לא יכולתי לזוז, נשארתי מרותקת לאותו כסא בבר שעליו ישבתי, כשהפיות לא מפסיקות לריב ביניהן ולא מניחות לי לרגע.

 

לבסוף ניצחה פיית הריגוש. היא תמיד מנצחת. פיית המוסר ישבה לה בצד, מידי פעם הציקה, אבל לבסוף הבינה שהפסידה והלכה לה. סוף השבוע במחיצתו היה מדהים. יצאנו, אכלנו, בילינו, שתינו, רקדנו, השתעשענו לנו במלון ולימדנו אחד את השני דברים חדשים, אבל גם בעיקר דיברנו. דיברנו על הכל: על היום שעבר, על העבודה, חו"ל, סרטים טובים, בישולים, עליי ועליו. סיפרתי לו מה משך אותי כל כך בו, הוא סיפר לי. על הכל כמעט דיברנו, חוץ מאשר על אשתו. ואותי זה סיקרן, אז שאלתי איך זה קורה? למה זה קורה? זה מה שקורה? מה אם אני גם אהיה כזאת? ועל כל אלה הוא לא הסכים לענות.

 

הוא חזר למקום שממנו בא ולא שמעתי ממנו יותר.

 

לפעמים, כשאני עוברת ברחוב הירקון, מסתכלת על המלון, אני נזכרת באותו סוף שבוע ומחייכת. היה לי כיף.

 

הייתי רוצה להתנצל בפני כל אותן נשים נשואות שבעליהן בוגדים בהן ובפני אחוות הנשים. אבל לא אני בגדתי, הוא בגד! ואני לא מכירה אותו עד כדי כך בשביל לדבר בשמו.

 

• רוצים לקרוא עוד על בגידות? הקליקו כאן