תשובה נגד עופר, גרסת המגדלים

כתב כלכליסט בניו יורק יצא לקנות דירה בפרויקטים היוקרתיים שמקימים יצחק תשובה ואייל עופר במנהטן, וחזר עם לכלוכים

נדמה כי בשנה החולפת זכה פרויקט מלון פלאזה של יצחק תשובה לסיקור שבישראל שמור בעיקר למסעות היח"צניים שנעשו על הגב של נינט, או לחלופין למאמציו הנמרצים של גאידמק ללקט פירורים של אהדה ציבורית על פיסת חול זערורית במעמקי הלבנט. לעומת מלון היוקרה המשתפץ, פרויקט מגדלי סנטרל פארק מערב 15 של אייל עופר נותר בצל, אף שאפילו בהשוואה לתשובה, אביו של אייל, סמי עופר, לא פחות עשיר, מתוקשר ומקושר בישראל ומחוץ לה.

 

אבל גם אחרי כל הכותרות והסכומים המפוצצים שהופרחו לאוויר (עד כה נרשמו מחירים של 50 מיליון דולר לדופלקס אצל תשובה ו־45 מיליון דולר לפנטהאוז אצל עופר), עדיין לא הוברר מה טיבו של כל אחד מהפרויקטים היוקרתיים. איך נראות הדירות מבפנים? מי האנשים שיכולים להרשות לעצמם את התענוג? ומה, לעזאזל, מקבלים בתמורה לסכום שיטיס אתכם פעמיים לירח ועוד ישאיר עודף לווילה מ"מסודרים"?

 

"כלכליסט" יצא לברר, לבקר ולהתרשם. התוצאות לפניכם.

 

פרק א': הפלאזה

"אתה בטוח שהבוס שלך יכול לעמוד בסכומים האלו?", מתעקשת בשיחת הטלפון המקדימה אליזבת לורנזו, נציגת המכירות של המלון שהוסב בחלקו לבית דירות יוקרתי, כשהצגתי את עצמי כנציגו של איש עסקים שמעוניין לרכוש דירת יוקרה בפרויקט. "אצלנו המחירים סופיים, ומיקי נפתלי (המנכ"ל של אלעד גרופ — א"ק) לא מתמקח על סנט". אחרי שהבטחתי לה שהמחיר אינו מגבלה (והשמטתי את העובדה שלפגישה בינינו אגיע ברכבת התחתית), קבענו להתראות.

 

"לאן זה?", שואל השוער חמור הסבר. "אני רוכש כאן דירה", הסברתי. עיניו אורו מיידית.

ההצעה של תשובה: פלאזה ניו יורק

 

בחדר הקבלה, הדי השיפוצים משמשים פסקול מונוטוני ובלתי פוסק. הקפדתי להופיע בחליפה, מגולח למשעי, ובעודי ממתין לאליזבת תחת שנדליר מפואר דאגתי לעטות על פניי חיוך צבוע ועמו כל גינון אמריקאי נובורישי שהצלחתי להעלות בדעתי. וכך אני עומד ומביט על הבאים והיוצאים, בדיוק היכן שפגשתי לפני כחודשיים את יצחק תשובה עצמו (ואת יועצו הטרי, גדי סוקניק), סמוך לכניסה לחדר האדוארדיאני המפורסם שאירח את מרילין מונרו, אלפרד היצ'קוק, ארנסט המינגווי ושאר ידוענים ומכובדים. פנטזתי על הסיגר הקובני והמתאבנים שוודאי יוגשו לי בתוך שניות ספורות, כדי לשכנע אותי לחתום במהירות על חוזה הרכישה, אבל בפועל לא הציעו לי כלום. אפילו לא כוס מים.

 

שטחה של הדירה המוצעת 420 מ"ר, ויש בה שלושה חדרי שינה, חדר אוכל, משרד, חמישה חדרי שירותים, פואיה נאה, אבל גם נוף לעיר (בניגוד לנוף לפארק, שנחשב עדיף). המחיר המבוקש: 14.86 מיליון דולר. ואיך אליזבת אומרת? "כדאי שתזדרז, כי אני מעריכה שגם הדירה הזו תיחטף בקרוב".

לדירות עצמן אסור לרוכשים הפוטנציאליים להיכנס, והם נאלצים להכריע על מה יוציאו את המיליונים על פי שרטוטים אדריכליים וסיור וירטואלי באתר הפרויקט. מי שיתאמץ, כמוני, יוכל לקפוץ לבקר בדירה לדוגמה שעוצבה לפי הנכס המבוקש, רק בקטן. קשה להלין: הדירה נאה, עם חלונות מרצפת הפרקט וכמעט עד התקרה, עם שיש משוחזר אבל בלי הרגשה של בית. אליזבת קרת המבט מבחינה שאני לא מתרשם במיוחד, ומציעה אלטרנטיבה: קונדו ובו שלושה חדרי שינה בקומה השישית, עם כניסה פרטית ומעלית ישירות מהלובי. אבל סמל סטטוס וקוץ בו: גובהם של החלונות 1.80 מטרים. כלומר, אם התברכתם בגנים אירופיים נפיליים, תיאלצו להתכופף כדי לקלוט את אחרוני הסנאים ששרדו את החורף הניו יורקי המושלג.

 

למרבה השמחה, כל השירותים הניתנים במלון (שבו אפשר לקנות גם דירות שיעמדו לרשות הרוכש רק 120 יום בשנה) מוענקים גם לדיירים, כולל ארוחות, חדרי כושר, אב בית (זמין 24 שעות ביממה), סלון יופי, שירותי ניקיון, ספא, פינות עיסוי ומה לא. הכל, כמובן, בתשלום נוסף.

 

כדי לרכוש את הדירה תחויבו לחתום על חוזה ולהעביר מקדמה בסך 20% משווי העסקה. ואיך אומרים בשכונה? אין חרטות. חתמתם – נסעתם. ומה דעתה של הגברת לורנזו על מגדלי סנטרל פארק מערב של אייל עופר? "לפני שעבדתי פה, לקחתי אנשים גם לשם. זה פרויקט נחמד מאוד, אבל לא מותג עולמי כמו הפלאזה. הלוקיישן שלנו טוב יותר, ולא צריך לקחת שירותי הסעה (מונית, בלשון העם — א"ק) כדי ללכת להצגה או למסעדה".

לפני שאנו נפרדים מציינת בפניי אליזבת שהדירה הגבוהה ביותר שנותרה לרכישה היא דירה מספר 13 בקומה ה־13. מעניין באמת למה.

 

פרק ב': סנטרל פארק מערב 15

"אני מצטער, הכל נמכר כבר לפני תשעה חודשים. היו לנו 201 דירות למכירה בשני המגדלים (באחד 20 קומות, באחר 43 — א"ק), והן עפו תוך חודשים ספורים", מתנצל מראש ריצ'רד וולגרין, סבא חביב המועסק כמנהל המכירות מטעם חברת זקנדורף, שמטפלת בשני המגדלים שבנה אייל עופר על חורבות מלון מייפלאוור (שאותו, אגב, שקל יצחק תשובה לקנות ולשפץ לפני שגמלה בלבו ההחלטה לרכוש את הפלאזה).

 

"אבל אל תאמר נואש, לפני כמה חודשים מישהו קנה אצלנו דירה מקסימה ב־14 מיליון דולר, ועכשיו הוא מוכר אותה ב־18 עד 20 מיליון. אנחנו קוראים לאנשים האלו 'מתהפכים', ויש הרבה כאלה, אז אולי לא אבדה תקוותך".

 

בניגוד לפלאזה, ואף שגם כאן נאלצתי לעבור מסלולי אבטחה משל הייתי אמריקאי ממוצא מוסלמי בנמל התעופה המקומי, את הדירה הספציפית אפשר לראות ולחוש על אמת. לקומה ה־11 הגענו במעלית שמשמשת את עובדי הבניין ("עדיין משפצים, סורי", התנצל וולגרין, והידק את אפודתו החומה), לא לפני שנתקלנו בסנפורד וייל, בעבר יו"ר סיטי גרופ, שכונה לא אחת "הבנקאי המפורסם בעולם" בפי הצמרת העסקית של ארץ האפשרויות. "הוא היה מהראשונים שקנו פה דירה, וישר קפץ על הפנטהאוז. עניין של 42 מיליון דולר, כסף קטן בשבילו", לוחש לי סבא וולגרין, ומוסיף בגאווה מהולה בקנאה: "היום הנכס שווה בערך 75 מיליון דולר. אבל ככה זה, העשירים רק נעשים עשירים יותר".

 

מה דעתך על הפלאזה, התעניינתי בזמן שהמעלית עשתה דרכה מעלה. "תשמע, אם אתה החתול הכי גדול בקזחסטן, הרי הרוב יחשבו שקל יותר להתרברב בדירה בפלאזה, אבל הרבה אנשים גם לא רוצים לגור במלון. דע לך שהמקום שם מוגבל, ואסור אפילו להזיז חלק מהדברים, כי זה נכס לשימור. הרבה מהחדרים שם לא נעימים, החלונות לא במקום הנכון, וזה אם יש בכלל חלונות. אתה מבין? אנחנו מבנה חדש לחלוטין. בגדול, סנטרל פארק מערב הוא פרויקט לניו יורקרים. אנחנו אוהבים את הרוכשים הבינלאומיים, ויש הרבה שחיפשו כאן מקום בשביל הסטטוס, אבל מי שקנו כאן לרוב הם מניו יורק ומהסביבה".

 

הקיר החיצוני של המבנה עשוי אבן סיד, בדיוק כמו האמפייר סטייט בילדינג ומוזיאון המטרופוליטן, והדירה שאליה נלקחתי מרשימה מאוד, כולל נוף יפהפה לחלקה המזרחי של מנהטן. ארבעה חדרים, ארבעה וחצי חדרי שירותים, ארונות רחבי ידיים, חדר אוכל קטן ומזווה בילט אין על שטח של 320 מ"ר. ונהרות של אור טבעי. "יש כאן הרגשה של בית, לדעתך?", חקרתי. "כן, בהחלט", השיב וולגרין. "אבל תשמע, אני מזכיר לך שיש רשימת המתנה לא קצרה, אז גם אם תרגיש משהו...".

 

סכום ההפקדה לרכישת דירה בפרויקט הסנטרל פארק של עופר עומד על רבע משווי העסקה, ויש לציין כי כאן, בניגוד לפלאזה, כבר חיים כ־20 דיירים, ועוד כ־70 כבר שוקדים על עיצוב וריהוט דירתם החדשה. נוסף לכך, רוב השירותים ניתנים בעלות קורצת — 1,000 דולר לחצי שנה. עוד בונוסים בפרויקט של עופר: חדרי הקרנה פרטיים ל־20 איש, ספרייה פרטית ומרתפי יין לחכירה. בתשלום נוסף יכולים הדיירים להזמין ארוחות פרי מחבתו של השף הפרטי של הקומפלקס.

 

מתחתינו מוקמת בריכת שחייה שבסיועו של תעלול ארכיטקטוני שאותו לא הבנתי עד תום (וכנראה שגם לא וולגרין, שירה את הפרטים באופן מהיר להחשיד) תשקף את השמים במים. נו מילא.

 

בדרך למטה המעלית עוצרת בטעות בקומה השנייה, שמזכירה יותר חורבה. אם לא הייתי יודע שאנחנו באחד ממגדלי היוקרה של מערב ניו יורק, הייתי בטוח שאני נמצא בדרום תל אביב. "אופס", פולט וולגרין, "יש כאן עוד הרבה עבודה לעשות", ונפרד ממני בברכת "הכדור במגרש שלך".

 

אפילוג

נפרדתי מוולגרין החביב בחיוך לבבי ובתחושה מוזרה, של קנאה מהולה בתימהון. אחרי הכל, גם אם יש לך מספיק כסף כדי לרכוש דירה בפרויקט יוקרה במיקום נחשק, האם יש בכלל הצדקה לשלם כל כך הרבה רק כדי להוכיח למי יש יותר גדול (ומרווח, ומואר, ועם חלונות פנורמיים לפארק)? ועד כמה אפשר לנפח ערך של דירה באמצעות מיתוג ויחסי ציבור? והאם יש סיכוי שאחרי שוך ההמולה השיווקית יצנח ערכו של הנכס וישתווה לערכן של הדירות בבניינים השכנים?

 

וחוץ מזה, רוב הירוקים (כלומר, אלו שאכפת להם מהסביבה, וגם הקנאים) ממילא טוענים שבעוד עשרים שנה כל מנהטן תוצף בעקבות ההתחממות הגלובלית, ואז ההשקעה תשקע במצולות. או אז נביאי חורבן יעלוזו, וכרישי הנדל"ן יזילו דמעה. וישחו הלאה, למיזם יוקרה טרנדי חלופי.