המציאות הקפקאית אליה נקלעה שדרות (ולא מדינת ישראל) מחוזקת היטב על-ידי אטימות הממשלה והטפלון האנושי העומד בראשה. המבחן היומי בו עומדים תושביה הקבועים של העיר, ואלו הארעיים, כמוני, מעמיד אותם כצבא של ג'וזף קיי קטנים, לא מבינים ומנסים. הם באמת לא מבינים שאין עוד למה לחכות.
בשיר של רוני סומק נאמר על ערי הנגב שהן כבשים שעוד לא נולד הזאב שיגור איתן (אני לא יודע כבר אם הוא גר בעזה, או ירושלים). הוועדות סיכמו את דבריהן, הדו"חות הוגשו והשיירה עוברת. הכלבים כבר לא טורחים לנבוח. גם הם לא מבינים, מאז 77' בערך, כי ברגע האמת, בקלפי, הידיים הרועדות משלשלות לתיבה את אותם פתקים. אותו עבר בוחר באותו עתיד.
המשחק הפוליטי דורש נאמנות מקודשת בדם והשבוע קיבלה הסיעה השלטת, ואלו העומדים מנגד ונהנים ממפלתה הארוכה והפוטוגנית, נתח בשר כבד במיוחד. לרגליו של הילד אושר טויטו יוכלו ציפי לבני וחבורתה להוסיף את חייו של הסטודנט רוני יחיא, אב לילדים, ואת חייהם של עשרה בני אדם נוספים ששימשו להם עד היום פתיח יפה בישיבות או"ם וקוקטיילים דיפלומטיים.
שעות אחר כך מספר לנו אהוד ברק על פיתרון חדש לקסאם, שיגיע כל כך מהר שלא נספיק להגיד צבע אדום, או להיכנס למקלט. הרובוטריקים שלנו ינצחו את החמאסניקים שלהם, עין תחת עין, רגל תחת רגל, אבא תחת אבא. בזמן הזה, הזרוע הצבאית של החמאס קיבלה על עצמה את האחריות לירי הקסאמים אתמול. מנחם לראות שברגעים כאלה יש סופסוף מנהיגות אחראית, נחושה, שיודעת לקחת אחריות על המעשים שלה.
בשבת שבה גבתה שתיקת הממשלה את רגלו של הילד אושר טויטו, התעוררתי לריח צמיגים שרופים וקול המון המזמר את השיר האהוב על אוהדי בית"ר ואי-אילו פוליטיקאים. כמו אז, גם בחישוב הקר של היום לא הרבה השתנה.
אולי בהבדל אחד קטן: הקסאם פגע, והטלפון לא מפסיק לצלצל. אין אירוע פוטוגני יותר מתאונה. אומרים שהסיכוי למות מפגיעת קסאם נמוך מהסיכוי לזכות בלוטו, אבל האמת היומיומית שלנו היא שלמהמרים על חייהם במקום הזה זה נראה יותר כמו חיים בחוות נמלים, סראייבו מקומית, בהמתנה ליד ענקים אקראית, בתקווה שיתחלף כבר האדון, אותו ילד חסר רגישות שמשחק בנו כשטוב לו, וכשטוב לו לקריירה, ומשאיר אותנו נמסים בשמש, כמו שדרות, אחרי רגע.
בן סויסה, סטודנט לתקשורת במכללת ספיר, שנה ב' במסלול עיתונות כתובה