אני לא אדם של כלבים. גם לא של חתולים. אפילו לא של דגי זהב, למען האמת. מה שכן, אני אדם של נימוסים. גינונים בסיסיים שלא היו מביישים שום טיול שורשים לארץ הפולניות-הסובלות-בחושך. ולכן, מבחינתי כשמגיע אורח עם כלב, הוא צריך לבקש את רשות בעל הבית, אפילו רק כדי שלא ייצא בטעות שנפל ביקור הכלב על "היום של העוזרת", מה שיידון את בעל הבית המארח לשבוע של מגורים בסביבת חיים בה הורגל סרנגה לפני שהתחיל לפרסם את אחד ממכוני הלייזר המובילים. ולשאלתי למה בעצם לא הושאר הכלב בביתו, קיבלתי תשובה בטון מלא תוכחה: "מה פתאום להשאיר אותו לבד? הוא סובל מחרדות נטישה!"
אחרי שנייה התעשתתי ונזעקתי: "רגע רגע רגע, ומה עם כל רווקות העיר שסובלות מחרדות נטישה ומיני נוירוזות? אותן לוקחים לכל מקום? להן דואגים למקום חם בלילות החורף הקרים, שיכיל את החרדות? דואגים שיהיה להן מישהו שיקבל אותן, גם אם לא הספיקו לקבוע תור לקוסמטיקאית ולהיפטר משיערן המיותר?
במצבים בהם בעלי הכלבים עסוקים ולא יכולים לספק להם סביבה הולמת, החל מאוכל וכלה ביחס חם ומפרגן, יש לאותם הולכים על ארבע פתרונות כמו פנסיונים, מוליכים אישיים, ואפילו משפחות אומנה שיכילו את צערו של הכלב בזמן שבעליו נאלצו לעזבו למספר ימים. למה לנו, הרווקות, אין פתרונות יצירתיים שכאלה? לא כאלה שיפתרו לנו את חרדותינו וצרותינו באופן גורף, אלא ידאגו לנו לסביבה חמה ואוהבת, לפחות באופן זמני?
הנה כמה רעיונות לגופים שיכולים להיות מוקמים בחסות העירייה ו/או תורמים יהודים מחו"ל שרוצים לעזור לבחורות המיישבות את ארץ הקודש ונאלצות להתמודד עם מצאי הבחורים שבה:
אגודת "צער בעלי בדידות" אחראית על הצלת הרווקות מסיטואציות של בדידות, כפי שנהוג כלפי בעלי ארבע הרגליים. נתקעת בבית מול תוכנית שמזכירה לך את האקס, וכל מה שבא לך זה להרים אליו טלפון, למרות שאת יודעת שזו טעות פטאלית? יגיע נציג העמותה, ייקח אותך לסיבוב בשדירה, יעצור איתך בבית הקפה שתרצי, ועוד יקרא לך "מי בא אליי? את מי אני שמח לראות?". כי למה להולכי על ארבע מגיעה כל האהבה הזו שהם מקבלים, ולרווקות העיר לא? לנו אפילו יותר קר בחורף, כי המיזוג במשרד תמיד על קור (ככה זה כשעובדים עם גברים).
אגודת "תנו לרווקות לחיות" תדאג לתת לחייהן של הרווקות את הכבוד המגיע להם. לא עוד "את מחכה למישהו?" כשאת יושבת לבד בבית קפה. לא עוד "מה, רק כרטיס אחד?", כשאת בתור לקולנוע, ובטח שלא "תקני פיצה משפחתית, תקבלי אחת חינם, ותחממי לילדים לשאר השבוע", כשבעצם באת לקנות פריכיות. רווקה, ובטח בגילים "מתקדמים" שחצו את 30, יכולה לנהל חיים פעילים וססגוניים גם בגפה, מבלי להתבייש ולהשפיל מבט מול מבטי התמיהה שמופנים כלפיה. תנו לרווקה לחיות, תנו לה ללכת לבד לסרט, לבלות לבד בבית קפה, לבהות בשקיעה בגפה. מה שכן, בניגוד לאגודה המקורית שנלחמת בפיטום אווזים, את הרווקה ניתן, ואפילו רצוי, לקחת למסעדה טובה ככל העולה על רוחה, כפי שאומר הפתגם "אם אין גבר, נאכל עוגות".
העמותה נועדה כתחליף לפנסיון בו מאפסנים את הכלב כשבעליו יוצאים לחופשת סקי מפנקת באירופה. לעיתים יש מצב בו פתאום כל החברים עסוקים, נעלמים לענייניהם, וחרדות הנטישה יכולות לממן את כל העונה השניה של סדרת "בטיפול". לכאן תיכנס עמותת SOS. העמותה תנהל מקום אליו תוכל הרווקה ללכת ותספק לה מתן עזרה נקודתית, במשבר רגעי. שם ניתן יהיה לקבל ארוחה ביתית חמה, ואולי גם את המתכון כדי לשפר את כישורי הבישול שלה, מבלי שתצטרך לחוות את הצפיה בבוקששתר ושאר מיני טבחים. ניתן יהיה לקבל חיזוקים והגנה עד שהחברים העסוקים יחזרו לתפוס את תפקידם המקורי, וזה גם מקום שאחראי על הידיעה שיש מקום מפלט משאון העיר, ומאורח החיים התובעני בתחום הרומנטי ("מה, בת 31 ועוד לא נשואה?").
לא עוד ניסויים לשידוכים רק כי "יש לי מישהו להכיר לך, והוא בגילך, אז אתם בטח מתאימים". לא עוד "תנסי ללכת לריקודי עם במתנ"ס השכונתי, בטח יש שם בחורים פנויים". ניסויים? לא תודה. את זה אפשר להשאיר למעבדה. שימו לב, יש הבדל בין ניסויים לבין נסיונות ו/או התנסויות. את הניסויים ברווקות נראה שהמציאו כאלה הנמצאים בקשר, רק כדי שירגישו טוב יותר עם עצמם או שתהיה להם סיבה טובה להוכיח לרווקה מולם שהיא בעצם בררנית, רק כי לא מנסה, והופכת עצמה לחלק מניסוי. זוכרים את הפרסומת נגד סמים? "רוצים להשתתף בניסוי?". אז התשובה – לא! ניסוי לא, נסיונות כן.
והבהרה לסיום: האגודות האלה נועדו לתת יחס חם לרווקה המצויה, ולא לתת לגיטימציה לנהוג בה ככלבה (את זה עושים מספיק כאלה המאיישים את שוק הפו"פ).
אז מה היה לנו?
אם כלב עם חרדות נטישה שמשיר שיער מתקבל בזרועות פתוחות, רווקה שמורטת שיער מחפשת את אותן זרועות. מי מתנדב? אפילו אין צורך להצטייד בשקית...