באלה הידיים

לפחות 180 מיליון שחקני פוקר יש היום בעולם, ולפחות 75 אחוז מהם התחילו לשחק בשבע השנים האחרונות. מה גרם לבום הזה? בשש מילים, אתרי אינטרנט גדולים ומצלמות טלוויזיה קטנות. ומה יכול לעצור אותו? במשפט אחד, נשיא אמריקאי שמתקשה לחבר שתי מילים

עד לפני כמה שנים היתה לפוקר תדמית של משחק לעבריינים ומהמרים כבדים, שיושבים בחדרים אחוריים ועושים כסף מלוזרים בסדר גודל של סרג'יו קונסטנצה. אבל לא עוד: בזכות השידורים בערוצי הספורט, ואתרי האינטרנט שמקיימים טורנירים מקוונים, המשחק עבר מהפכה שהביאה אותו אל ההמונים - ואת ההמונים אליו. אפילו פני פוקר זה לא מה שהיה פעם. לא כשהם באים על נורווגית בת 19 וקצת.

 

במקום להשתכר ולעשות שטויות כראוי לגילה, העלמה אנט אוברסטד משחקת קלפים, והיא קשוחה כמו קאובוי מניו מקסיקו. ההורים שלה לימדו אותה לשחק כשהיתה בת עשר; לפני ארבע שנים היא נרשמה לאתר פוקר (וכדי למנוע בלבול: מכאן והלאה אנחנו מדברים על טקסס הולד'ם, וריאנט הפוקר הנפוץ ביותר כיום), והתחילה ללעוס את כל מי שניסה להתמודד מולה. רק שאמא לא הרשתה לה להשתמש בכרטיס אשראי, אז היא נכנסה לטורניר חינמי, בחרה לעצמה את שם המסך הסתמי Annette_15 ולקחה מקום ראשון ותשעה דולר. מאז היא לא הביטה לאחור.

 

אוברסטד הרוויחה עד היום כ־800 אלף דולר רק מפוקר אינטרנטי. לפני כמה חודשים, סתם בשביל הקטע, היא נכנסה לטורניר אינטרנט של ארבעה דולר מול 180 משתתפים. אוברסטד כיסתה חלק מהמסך כדי להסתיר את הקלפים שלה ולא הסתכלה בהם בכלל - למעט יד אחת, שבה העלה מולה מישהו "אול אין" - בדרך למקום הראשון. בראיונות היא אמרה שעבורה זאת הוכחה לכך שמיקום בשולחן, דעה מגובשת על המתחרים ותחושת בטן יכולים להספיק כדי לנצח.

 

את הכסף הגדול באמת עשתה הנורווגית הצעירה בטורניר ה־WSOP (ר"ת World Series Of Poker) האירופי הראשון, שנערך בלונדון בספטמבר שעבר: היא חזרה ממנו עם מיליון יורו. בדרך היא טאטאה את הרצפה עם כמה וכמה תותחים - בהם שלושה אלופי עולם ואגדות פוקר קשישות כמו "טקסס דולי" ברונסון, פיל הלמוט (השחקן המעוטר ביותר ב־WSOP, עם 11 זכיות במקום הראשון בטורנירים) ודייב "דווילפיש" אוליוט.

 

שווה להתעכב רגע על אוליוט, פורץ כספות ושודד בדימוס שהחליט לחזור למוטב לפני כ־20 שנה, ומאז הפך לאחד מטובי המהמרים ושחקני הפוקר בעולם. הוא התגלמות הדימוי הקלאסי של מקצוען הפוקר; את המראה הבסיסי של אחד שלא היית מסתבך איתו בסמטה חשוכה הוא מתגבר בשני מיני־אגרופנים ומין טבעות־של־שלוש־אצבעות שמעוטרות בכינוי שלו. בעבר נהג אוליוט להופיע לטורנירים במעיל עור, ג'ל בשיער ומשקפיים צבעוניים; אחרי שביקר במסיבה בווגאס שבה כולם התלבשו כמוהו, הוא החליט לעבור למראה סולידי יותר, אבל זה לא שינה בכלום את סגנון המשחק האגרסיבי שלו. והניגוד הזה, קרימינל מקשיש מול ילדה טובה נורווגיה, מסמל יותר מכל דבר אחר את עומק השינוי שעבר הפוקר בשש השנים האחרונות.

 

ערוץ עשר דאימונד

טקסס הולד'ם הוא משחק שונה מאוד מהפוקר הקלאסי שבו מקבלים חמישה קלפים, מחליפים חלק ואז מהמרים. בהולדם - פשוט תדמיינו את הצ'ופצ'יק שאחרי ה־ד', בסדר? - יש ארבעה סבבים של הימורים, מה שהופך אותו למשחק עם אסטרטגיה מורכבת מאוד ודרישה ליכולות שהן הרחק מעבר להימור פשוט. זאת הסיבה לכך שהמאמרים הראשונים בתחום תורת המשחקים עסקו בסוג הזה של פוקר, וגם לזה שאנשי אקדמיה ומדע חוקרים כיום את המשחק (כמה מהם אפילו חצו את הקווים והתחילו לשחק כמקצוענים בעצמם, כמו הווארד "הפרופסור" לדרר וכריס "ישו" פרגוסון, שהוא ד"ר למדעי המחשב).

 

העובדה שהמשחק הפסיק להיות הימור והפך למשהו שאפשר להתמחות בו היא לא הסיבה היחידה לנסיקה בפופולריות שלו, וזאת בטח לא הלגיטימציה האקדמית שגרמה לזה. הרי גם ברידג' הוא משחק קלפים אסטרטגי ומורכב, אבל אלופי ברידג' לא מככבים בעיתונים כגיבורי תרבות, מוציאים ספרים ונהנים מאתרי מעריצים כמו כוכבי הפוקר. לייף סטייל כזה תמצאו רק בספורט, וזה אמנם ההקשר הנכון: פוקר הוא כיום הספורט השלישי הנצפה ביותר בכבלים בארה"ב, מיד אחרי מירוצי מכוניות ובייסבול והרבה לפני האן.בי.איי.

 

ג'יימי גולד. 8,772 אנשים רצו לקחת ממנו את הכסף

 

האחראית העיקרית לשינוי הזה היא רשת ESPN. בראשית המילניום היא לקחה בחזרה מערוץ דיסקברי (כן, גם אנחנו הרמנו יותר מגבה אחת) את זכויות השידור על אליפות WSOP בווגאס. ראיתם פעם שידור ספורט אמריקאי מקצועני? אז באותה שפה ויזואלית ותקשורתית משדרים היום פוקר. ראיונות, חיתוכים, פרשנים, בדיחות של צמדי מגישים שמרוצים מעצמם, ומצלמות קטנות שחבויות בשולי השולחן ומראות לצופים בדיוק איזה יד מחזיק כל שחקן.

 

למצלמות האלה יש תפקיד חשוב, כי פוקר הוא אולי אחד האתגרים האינטלקטואליים המרגשים ביותר למשתתף, אבל למתבונן מהצד זה יכול להיראות משמים כמו להסתכל על צבע מתייבש. סיקור מצולם של השלבים המכריעים באליפות העולם היה כבר באליפות השלישית, ב־1973, אבל עד לפני שנים מעטות היו השידורים מרתקים כאליפות הדוק הפתוחה של קוסטה ריקה. ב־2002 הוכנסו לשימוש המצלמות הקטנות ששינו את המשחק ואת הכיסוי התקשורתי שלו לנצח: בעזרתן יכולים הצופים לדעת מי משקר, מי מקווה לטוב, ומי מחזיקה יד אימתנית אבל מנסה להיראות חלשה ולא מעוניינת.

 

כך עברה הדרמה של הפוקר מהתודעה של השחקנים לכלל הצופים, ושולחן הפוקר המקצועני נעשה דומה מאוד לאופרת הסבון שהצופים מכירים מהבית. וכשאת הדרמה הזאת מכסה ESPN - רשת שיודעת להפוך כל מהלך של שני יארד בפוטבול למשהו שידבר ישירות לאינסטינקטים הקמאיים של הצופים - זאת כבר לא דרמת כורסה, אלא דרמת ספורט מרגשת. ובניגוד לכל ספורט אחר, פה הצופים לא נאלצים להישאר פסיביים מול הדרמה, אלא יכולים לשחזר אותה עם החבר'ה אחרי העבודה.

 

שנה אחרי שהביאה את הפוקר לכל סלון החליטה ESPN שאם כבר מכסים את אליפות העולם, אז שיהיה כיסוי מלא של כל השלבים, לא רק של הגמר. השואו שקיבלו הצופים היה מותח לא פחות ממונדיאל או מאולימפיאדה - ואולי אפילו יותר, כי במונדיאל לא תראו איזה מוישל'ה מהאינטרנט שמגיע משומקום ולוקח את הגביע. בפוקר כן. כריס מנימייקר למשל.

 

מנימייקר הוא רואה חשבון מטנסי ששילם ערב אחד 39 דולר ונכנס לטורניר מקוון. הניצחון בטורניר הזה זיכה אותו במושב באליפות העולם ב־2003, שם הוא לקח את תואר האליפות ישר מהידיים של המקצוען הלבנוני סמי פארחה. וכשאחד כזה לוקח את הכבוד ואת הכסף - ואחר כך מקבל טיפול תקשורתי של כוכב ספורט אמיתי - אתה ורבים כמוך מתחילים להתעניין ומשחקים קצת עם חברים. ואז אתה מחפש טיפה באינטרנט, ועוד לפני שאתה לומד אם ההגייה הנכונה היא "פלאש" או "פלוש" (זה איפשהו באמצע), אתה מצטרף למיליונים שדבוקים למשחק.

 

הטלוויזיה היא כמובן רק חצי מהסיפור: את החשיפה בערוצי הספורט משלימות הזמינות והנוחות של אתרי הפוקר באינטרנט, שמאפשרים לכל המיליונים הנ"ל ללמוד את המשחק ולהשתפשף בו. ואגב שפשופים, נהוג לומר שפורנו הוא מהכוחות המניעים הגדולים של האינטרנט, אבל עוד לא יצא לנו לפגוש פראייר שאשכרה משלם על פורנו ברשת. מצד שני, כבר ראינו יותר מאדם אחד שמשחק פוקר ברשת לצורך אימון מנטלי, ואפילו מוכן לשים על זה כסף.

 

לטענת ה"אקונומיסט" הבריטי, הפוקר אחראי היום לצמיחת האינטרנט לא פחות מהפורנו. זה המשחק שמוביל את שוק ההימורים המקוון, הן במספרים מוחלטים והן בהכנסות, וההערכה היא שהחברות העוסקות בו הרוויחו השנה קרוב ל־20 מיליארד דולר. שימו לב, אלה לא הסכומים שהתגלגלו על השולחנות; רק הרווחים של התעשייה, שגובה מהשחקנים עמלה של חמישה־עשרה אחוז תמורת הזכות לנסות ולזמבר זה את זה. אבל אם המספרים האלה מעלים חיוך על פניהם של בעלי האתרים ומנהלי ESPN, את מקצועני הפוקר הוותיקים הם מכניסים ללחץ.

 

חוק המספרים הגדולים נורא

פוקר הוא משחק אסטרטגיה עם אלמנט ברור של מזל, אבל המזל לבדו לעולם לא יוכל לנצח משחק - אלא אם המספרים מספיק גדולים. ובפוקר הם הולכים וגדלים בקצב גובר.

 

באליפות העולם הראשונה בפוקר, שנערכה בחדר מלון אחד בווגאס ב־1970, השתתפו שבעה שחקנים. כעבור חמש שנים עלה מספר המשתתפים בטורניר ל־21, אבל הנתונים של השנים האחרונות אחרים לגמרי: מנימייקר עבר 838 שחקנים בדרך לתואר של 2003. ג'יימי גולד, האלוף של 2006, כבר נאלץ להתמודד מול 8,772. ואלה מספרים מספיק גדולים.

 

מי שהבין את ההשפעה שיש למסות האלה על הענף הוא אלי אלעזרא - שום קשר ליזם ואיש העסקים אלי אלעזרא - כנראה שחקן הפוקר הישראלי הטוב ביותר כיום. הוא נולד בירושלים וחי בווגאס, הוא הבעלים הגאה של צמיד WSOP (ב־WSOP לא מחלקים גביע שיעלה אבק בוויטרינה שלך, אלא צמיד שתוכל לענוד באליפות הבאה כדי להכניס מורך לב במתחריך), והוא נוהג לסיים כל טורניר עמוק בתוך הכסף. מספיק עמוק כדי שיוכל לממן בין השאר חדר כושר מקצועי לסיירת גולני, היחידה שבה שירת בסדיר.

 

אלעזרא הבין לפני כולם מה עושים גדודי החובבים למשחק, ולאחרונה גם עשה מזה בוכטה נאה בהתערבות מול כל גדולי הענף. הטענה שלו היתה פשוטה: כשמקצוען מתמודד מול חובב, ברור על מי כדאי לשים את הכסף. אבל שימו מקצוען מול אלפי חובבים - כאלה שלא בזבזו 50 שנה בברים אפלים כדי ללמוד לשחק, רק קראו כמה ספרים ומאמרי אסטרטגיה והתאמנו ברשת - וטוב ככל שיהיה, מזלו יתהפך מתישהו. הרי זה אפילו לא עניין של פוקר; זאת סטטיסטיקה.

 

מקצועני הפוקר, כולם זכרי־אלפא, לא קיבלו את התיאוריה של אלעזרא. פיל אייוי אפילו הציע לו התערבות ביחס של 1:5 על זה שהוא, אייוי, ייקח צמיד באחד מ־50 הטורנירים של אליפות ה־WSOP השנה. הסיכום היה שאם אייוי יצליח לקחת לפחות צמיד אחד, אלעזרא ישלם לו חצי מיליון דולר - ואם ייכשל, אייוי ישלם לאלעזרא 100 אלף. אחר כך הצטרפו להתערבות עוד 12 מקצועני פוקר, מהקרם דה־לה קרם של השחקנים הפעילים כיום, ושמו בין 50 ל־100 אלף דולר כל אחד על הצד של אייוי.

 

כבר בימים הראשונים של האליפות בווגאס הבינו המקצוענים שהם טעו. אחד־אחד הם נאספו ב־Bobby's Room - חדר הפוקר המקצועי במלון בלאג'יו - וקיטרו שהחובבים פשוט שינו להם את המשחק. אתה לא יכול, למשל, לבלף שחקן פוקר חובב; השפה הזאת גבוהה מדי בשבילו. וכשאתה לא יכול לבלף, אין לך ברירה - אתה חייב לשחק מולו את הקלפים שלך, וחלק חשוב מהיתרון המקצועי שלך הולך לאיבוד.

 

מנימייקר. לקח את כל הקופה

 

יותר מחצי מהשחקנים ביקשו לסגת מההתערבות, אבל אלעזרא לא ויתר לאף אחד. היחיד שקיבל ממנו שחרור היה "טקסס דולי" ברונסון, שאמר לו "שמע, אני בן 73 וזקן מדי בשביל החרא הזה". ברונסון, שמשחק כבר 55 שנה ומחזיק בשני תוארי אלוף העולם, הבין מהר מאוד את המתמטיקה. לשאר זה לקח קצת יותר זמן, ובסופו של דבר לא הצליח אף אחד מהם לזכות בצמיד באותה אליפות. ואלעזרא? לא רק שהוא לקח מהם כמעט מיליון דולר, אלא גם הצליח לזכות בעצמו בצמיד בטורניר הסטאד שבעה קלפים. "נדמה לי שכולם שונאים אותי עכשיו", הוא אמר בחיוך רחב לכתבים.

 

האמת היא שלא צריך להצטער בשביל ותיקי הפוקר שההמונים הבורים גנבו להם את המשחק. הרי כשהם לא בטורנירים ההמוניים, הם עסוקים בשאיבת כספם הרב של אותם המונים, שחלק מהמקצוענים מכנים "כספומטים". יש זרם הולך וגובר של חובבים שמגיעים לטורנירים כשהם משוכנעים שגם הם יכולים, וממשיכים לחשוב ככה עד שהם פוגשים במקצוענים שבאמת יודעים לשחק. אלה אמנם גוזלים מהם את הממון, אבל ללא ספק משאירים אותם עם תובנות חדשות על עצמם.

 

הולד דה הולד'ם

לא רק המקצוענים שהתערבו עם אלי אלעזרא מוטרדים מהאופי ההמוני שמקבל היום הפוקר. נכון שהמשחק סבל תמיד מהילה מעט בעייתית, אבל דווקא היא זאת שהפכה אותו לסקסי, והיתה אחראית לכך שלא מעט ביטויים מתוך המשחק נכנסו לכל השפות בעולם - מ"פני פוקר", דרך "לשמור את הקלפים קרוב לחזה" ועד "שחק עם הקלפים שיש לך ביד". עם הפופולריות הלך הסקס־אפיל, ואם זה לא מספיק, אז בעקבות ההמונים בא גם הבית הלבן ודוחף את האף.

 

לפוקר תמיד היו חובבים מפורסמים ומכובדים - החל בביל גייטס, שממש חי מפוקר בתקופה שהקים את מיקרוסופט, וכלה בשחקנים הוליוודיים ושחקני פוקר ברמה חצי מקצוענית כמו בן אפלק, טובי מגוואייר וג'יימס וודס. אבל זה כלום לעומת הנשיאים האמריקאיים שאהבו את המשחק. שני הרוזוולטים (טדי ופרנקלין), אייזנהאואר, טרומן וניקסון היו חובבי פוקר נלהבים; לטרומן היתה אפילו ערכת ז'יטונים עם החותם הנשיאותי, וניקסון מימן את מערכת הבחירות המקומית הראשונה שלו לקונגרס בכסף שצבר במשחקי פוקר. אלא שהמסורת המפוארת הזאת נקטעה בשנים האחרונות. קלינטון, כידוע, העדיף משחקים אחרים. ובוש - שנהג לשחק, לשתות ולפי השמועות גם לתת באף - הוא כיום נוצרי שחזר בתשובה. ובמסגרת הערכים החדשים והנורא משעממים שהוא נשבע בשמם, האיש מנסה לעצור את חגיגת הפוקר העולמית.

 

משרד העבודה האמריקאי אמנם מכיר ב"שחקן פוקר" כמקצוע לגיטימי, אבל בתי המשפט והמחוקקים בארה"ב נתונים כבר כמה שנים במאבק שאת תמציתו אפשר להגדיר כך: האם פוקר הוא משחק מזל במלוא מובן המילה - כמו רולטה למשל - או שמרכיב המיומנות שבו גובר על מרכיב המזל, והופך אותו למשחק יכולת שאינו נחשב להימורים?

 

באוקטובר 2006, בעוד הדיון הציבורי מתנהל, חתם בוש על "חוק אבטחת הנמלים" כחלק מהמאבק בטרור העולמי. אחד הסעיפים בחוק קבע שורת איסורים שמנעו מאתרי הימורים שפועלים מחוץ לארה"ב להעביר כספים אל ומאת מוסדות פיננסיים אמריקאיים. אחרי משא ומתן עם השוק האירופי, יפן וקנדה, הסכימו האמריקאים - מסיבות שנותרו משום מה חסויות - לאפשר טרנסאקציות בינלאומיות של כספים מהימורי לוטו ומירוצי סוסים, אבל לא פוקר.

 

לחוק הזה היו תוצאות מיידיות: ראשית, חלק ניכר מאתרי הפוקר הפסיקו לעבוד בארה"ב או החליפו את גירסאות הדוט.קום הרגילות שלהם בגירסאות דוט.נט, שבהן מהמרים רק בכסף וירטואלי. שנית, לראשונה בהיסטוריה היתה ירידה ממשית במספר המשתתפים בטורניר אליפות העולם: בגמר של 2007 השתתפו כ־2,000 שחקנים פחות מאשר בקודמו, וקל להבין למה. רבים מהשחקנים שהשתתפו בטורנירים האלה בשנים קודמות לא שילמו את דמי הכניסה הגבוהים בסך 10,000 דולר, אלא זכו בכרטיס השתתפות בטורניר מקוון שההשתתפות בו עולה דולרים ספורים (מאז מנימייקר ב־2003 היו עוד שני אלופים שהגיעו ככה אל שולחן הגמר ואל התהילה). אבל אחרי החוק, רק אתרי הימורים אמריקאיים יכלו להציע את הפרס הנחשק הזה. ואת אלה, כבר אמרנו, הבית הלבן סגר.

 

באופן אירוני, החוק המטופש של בוש פוגע בארה"ב בדיוק במקום שבו ניסתה לפגוע באתרי ההימורים: בכיס. אנטיגואה וברבודה - מדינה קאריבית שכלכלתה נשענת על דיג, בננות ובתי קזינו וירטואליים - תבעה את ארה"ב בפני איגוד הסחר העולמי עקב הנזק לכלכלתה שהסב האיסור האמריקאי. בתגובה העביר האיגוד 21 מיליון דולר לזוג האיים הזערוריים, וגם אישר להם את מה שלא תמצאו באף מקום אחר בעולם: כדי להחזיר לעצמה את האובדן הפיננסי, אנטיגואה וברבודה היא כיום המקום היחיד בעולם שבו החוק מתיר להפר כל זכות יוצרים שהיא. הממשלה המקומית אפילו תשמח אם תעשו את זה. ומי יודע, אולי הלחץ של תעשיית הבידור יגרום לצדקני וושינגטון לשנות את ההחלטה. עד שיוכרע משחק הפוקר הבינלאומי המורכב הזה, אפשר להיזכר באמרתו האלמותית של וולטר מת'או: "פוקר הוא דוגמה לצד הגרוע ביותר של הקפיטליזם, שהפך את אומתנו לגדולה כל כך".

 

גם הפעם זה לא שלך

קל להבין את הקסם של משחק הרמאות שנולד בקולוניות הצרפתיות בסוף המאה ה־19 תחת השם Poque. אנחנו יכולים לפנטז על הרגע שבו נבקיע את השער המכריע במונדיאל, אבל תמיד נדע שזה רק חלום; לנצח באליפויות פוקר, לעומת זאת, לא נראה כמו חלום כזה רחוק. כושר של כדורגלן מקצועי בטח שלא צריך בשביל זה. שלא כמו בענפי ספורט אחרים, החבר'ה שמופיעים בטורנירים המשודרים לא שונים בהרבה מאלה שצופים בהם מהספה; לכאורה לא צריך הרבה כדי להפוך לאלוף פוקר או לפחות לשחקן מקצועי שחי מזה. לא ככה?

 

ברור שלא. נהוג לומר שטקסס הולד'ם הוא משחק שלוקח חמש דקות ללמוד, וחיים שלמים כדי להבין. ולמרות שאנט אוברסטד מוכיחה לכאורה את ההפך, יש במשפט הזה הרבה אמת. לשחקן פוקר מקצועני נדרש קור רוח שמאפשר לשחק באופן יציב לאורך זמן, וסבלנות שבלעדיה קשה להתגבר על שעות של קלפים גרועים או Bad Beats - מצבים מתסכלים שבהם דווקא ידיים מעולות מפסידות כנגד כל הסיכויים. הכל תוך התמקדות באנשים שסביבך, הבנת הסיכויים המתמטיים המדויקים שלך ואינטואיציה לא רעה באשר לידיים של היריבים.

 

גם אם נדמה לך שיש לך את זה, תשמע לנו: אין לך. על כל כוכב פוקר חדש יש עשרות אלפי שחקנים טובים מאוד אבל לא טובים מספיק, מאות אלפי שחקנים לא רעים בכלל ומיליוני שחקנים גרועים. כמה בדיוק? ההערכות מדברות על בין 180 ל־250 מיליון שחקני פוקר בעולם, ומה שמעניין הוא שיותר מ־75 אחוז מהם הצטרפו למשחק בשבע השנים האחרונות. אלה הסטודנטים מבאר שבע שמארגנים אליפות במועדון, באי מועדוני הפוקר באירופה ואיפה שמותר בארה"ב, עשרות מיליוני המהמרים באינטרנט. וגם אתה והחבר'ה שלך, ואני ושלי, שנפגשים פעם בשבוע למשחק על סכומים קטנים רק בשביל הריגוש.

 

לרובנו אין סיכוי אמיתי לחיות את החיים היפים כמו מקצועני הפוקר, החדשים או הישנים. אבל אנחנו בכל זאת מפנטזים. כמו שתיאר עלי מוהר את אנחת הרווחה שבקעה ממיליוני גברים בני פלוס־מינוס 40 כשרוז'ה מילה המקשיש כיכב במונדיאל 90', אתה עדיין לא גרוטאה בגילך, כי תמיד קיימת האפשרות התיאורטית שהמאמן יקרא לך כשהקבוצה תהיה בלחץ. ואז תרד מהיציע, כרסך מציצה מבין צעיף הקבוצה ופניך אדומות ממאמץ פיצוח הגרעינים, ותציל את המצב.

 

אז כן, תיאורטית יש מצב שהמאמן יקרא לך, ושגם אתה תשים 32 דולר על טורניר לוויין קטן, תעלה לאליפות העולם - וכמו כריס מנימייקר, תיקח הביתה 2.4 מיליון דולר. תיאורטית.