אתגר המוח הכפול

בראיון אסטרטגי במיוחד, עידן קפון, "הישרדות", חושף שהוא סכסכן לא קטן, מפנה אצבע מאשימה כלפי ההפקה שלא אפשרה לו להעיף את דן מנו ומתוודה על ההזיות אחרי שחזר לארץ. "במשך חודש וחצי ישנתי על רצפה. הייתי מתעורר עם כאבים וצועק: 'טאיינו!'"

כמו כל פילוסוף שמכבד את עצמו, גם עידן קפון, האריסטו של "הישרדות", חתום על כמה חוטי מחשבה שבאמת לאף אחד אין מושג מאיפה הוא לקח אותם (ראו מסגרת ובה מצעד הציטוטים הגדולים של קפון בכל הזמנים). לא ברור מי מהוגי הדעות הידועים לקח את עצמו ברצינות לפני שהפך להיות חלק מקורס החובה במבוא לפילוסופיה, אבל קפון לגמרי לקח ברצינות את התחביב שפיתח באיים הקריביים לכדי אמנות.

פילוסוף ושורד. עידן קפון (צילום: כפיר חרבי)

  

והאמת? הפילוסופיה היא דרך חיים אצלו: כבר כשנרשם לאודישנים הוא הצליח לגנוב את ההצגה בין אלפי המתמודדים שניסו את מזלם. הנה תורת קפון בשלושה שלבים: 1. המטרה: להביא לאמו המצויה בקשיים כלכליים את הפרס הגדול - מיליון שקל; 2. האמצעי: הטרדה, איומים ושימוש בשם אבות אבותיו הדמיוניים - אל קפון; 3. האסטרטגיה: לדבר על עצמו בגוף שלישי - "עידן קפון רוצה לנצח" וכו'. כל השאר יבוא לבד.

 

 

"אני נגעל מזה שאנשים שהגיעו ל'הישרדות' רק כדי להתפרסם", הוא יורה פתאום.

 

למה? מה רע בזה?

 

"כי אנשים לא מכבדים את התחרות שבה הם נמצאים ובאים במטרה לעשות פרצופים למצלמה. אני היחיד שהיה צריך למרפק את דרכו פנימה".

 

כלומר?

 

"התקשרתי לטלמסר ולא חזרו אליי, אז התקשרתי כל יום והשארתי את אותה הודעה: 'אני אתקשר אליכם כל יום ונראה מי יישבר קודם'. זה לא עזר, אז השגתי את מספר הטלפון של אחד הבכירים בהפקה וביקשתי ממנו שבמשך 15 שניות יקשיב ולא ינתק. אמרתי לו שהוא לא מכיר אותי ושקוראים לי קפון, אל קפון, ושכדאי לו שאהיה בתוכנית שלו. הוא לא השתכנע. אז אמרתי לו שאין לי קוביות בבטן ואני לא מייקל לואיס ולכן לא חוזרים אליי. הוא נדלק מזה והזמין אותי לאודישנים".

 

סחתן עליך. ומשם הכל הלך חלק?

 

"לא. ידעתי שגם שם יהיו בעיות כי לא הייתי ברשימות. ביררתי מי מעורב שם ושיחקתי אותה כאילו אני מכיר את כולם; זרקתי שמות של המלהק ודרשתי שיגידו למפיק שאל קפון בחוץ".

 

מה לדעתך הרשים אותו?

 

"דיברתי על עצמי בגוף שלישי".

 

נו, כמה מפתיע.

 

"ידעתי שצריך אסטרטגיה כדי להיכנס למשחק. תיארתי לעצמי שרוב המועמדים יהיו כאלה שמחפשים את עצמם ויגידו שהם מתאימים כי הם היו קרביים בצבא וזה לא מעניין אף אחד. אז התלבשתי מיליון דולר, שמתי שעון מפואר שלא עובד בכלל, ושיחקתי אותה כאילו יש לי שיגעון גדלות ושאני לא סופר אף אחד ממטר. דן מנו בטח נראה קטן לידי באודישן שלו".

 

חכה, עוד נגיע לדן. ספר על האודישן.

 

"דיברתי בגוף שלישי ואמרתי שיש לי חובה רק לבן אדם אחד בעולם - וזה לא לשוק האפור, אלא רק לאמא שלי. אז יש פה גם רגש, גם הומור וגם שיגעון גדלות".

 

ואיך בנית את האסטרטגיה שלך?

 

"את האסטרטגיה הכנתי מהיום הראשון, כשהגשתי את הבקשה להתקבל לתוכנית. מי שחיכה לרגע האחרון עם האסטרטגיה שלו זה פשוט ביזיון למשחק. טוב, מזל שיש טמבלים".

 

ספר השירים שלך היה חלק מהאסטרטגיה?

 

"את השירים כתבתי כי רציתי להוכיח לעצמי שאני גם הומאני. כשאמרו לנו לארוז דברים שמרגשים אותנו, שמתי את דגל ישראל כי זה מתקשר לבית ומבחינה אסטרטגית זה מקרין נאמנות וערכים ואנשים מתחברים לזה. גם ידעתי שהצופים בבית יאהבו את זה. הבאתי גם את פנקס השירים שלי עם שירים שיתנו לי השראה, כאלה שהנשים שם יאהבו. חצי מהקאסט הוא תל אביבי; לי אין את הקטע של הברנז'ה, אני לא מכיר את הדיבור, אין לי את הלוק, אבל את הרגש יש לי".

"הקטן הזה שם? דן מנו". קפון מתדרך את כלבו הנאמן (צילום: כפיר חרבי)

 

את הסיבות לאובססיה של קפון, 30, לחזור בתום 52 יום הביתה בתור השורד האחרון אפשר למצוא בתקציר הביוגרפיה שלפניכם. הוא נולד למירי ורוני, שלשניהם היו אלה נישואין שניים עד שנפרדו כשהיה בן 11 ונותר לגור עם אמו. "אז למדתי מה זה לשרוד באמת. ההישרדות היא כלכלית וזה אומר שצריך אוכל וחימום והיה קשה לעמוד בזה. כל הנטל נפל על אמא שלי, שעבדה בשלל עבודות מזכירות. זה מחשל אותך".

 

הילדים בבית הספר ידעו מה עובר עליך?

 

"הסתרתי את הבעיות שהיו בבית. באותה התקופה ילדים התביישו בגירושין, אז לא דיברתי על זה וניסיתי להדוף את הנושא. לי לא היו כל המותגים שהיו לאחרים, לבשתי בגדים ישנים שעברו בירושה מקרובי משפחה. אין ספק שלא הייתי ילד תמים. לומדים להעריך את מה שיש ולהילחם על מה שקיים.

 

"לא נעים לי להגיד את זה, אבל הייתי קם מוקדם בבוקר וגונב מהסופר לחמניות כדי שיהיה לי מה לאכול בבית הספר. מגיל 16 התחלתי לעבוד ואני עושה את זה עד היום. גם בצבא עבדתי - הייתי בהנדסה קרבית כחייל, וברגילות הייתי עובד כמדריך טיולים. אף פעם לא לקחתי כסף מאמא שלי, רק נתתי. זו שותפות. שנים אני משלם את המשכנתה של הבית.

 

"לא היה כסף לחוגים, הייתי אוסף בעלי חיים עזובים, כי הבנתי שהם החברים הכי טובים שלי. בכיתה לפעמים היו לועגים לי על זה שאין לי כסף - יואו, פתאום נעשה לי עצוב כשאני נזכר בזה - או שאמרו לי שאבא שלי לא אוהב אותי כי הוא לא קונה לי מערכת סטריאו חדשה".

 

איפה אמא שלך היתה בכל הסיפור?

 

"בזמן המשבר של הגירושין הפכתי לתלמיד גרוע. אמא שלי חזרה עצובה משיחה עם המורים, היא לא דיברה איתי על זה, אבל הבנתי מה קרה. טיפש אף פעם לא הייתי. אני קורא פנים של אנשים, כמו שעשיתי ב'הישרדות'".

גנב לחמניות מהסופר כדי שיהיה לו מה לאכול בבית הספר. קפון (צילום: ג'קי יעקב)

 

בפרק ששודר בשבוע שעבר זכה קפון בפרס שמעולם לא העז לחלום עליו - לילה בווילה בקריביים. "המקסימום שהגעתי אליו עד אז היה כשעבדתי בבית מלון באילת, אבל כמובן שלא יכולתי להשתמש במתקנים שלהם", הוא מספר. "לא הכרתי את המאכלים שנתנו לנו בארוחת הגורמה. למזלי ליה היתה שם כדי להסביר לי. גם לא שבענו מהאוכל. ליה היתה מספיק חמודה כדי להביא לי את הקינוח שלה".

 

תאר לי את הפרידה מאמא שלך לפני חודשיים בקריביים.

 

"סצינת הפרידה היתה היסטרית, כמו מרקו, רק הפוך. היא ליוותה אותי לרכבת ורצה על הרציף. היא בכתה ואני רק רציתי לעבור את זה. זו בעצם הפעם האחרונה שקיבלתי חיבוק חם ממישהו שידעתי שהוא בעדי".

 

חטפת שוק כשהגעת לאי?

 

"לא. אני ישר חושב אסטרטגיה. קודם בדקתי את כולם. לא הצעתי בריתות לאף אחד כדי שלא איראה תככן, ובעיקר ניסיתי להרוויח זמן כי אני לא מתחבר בקלות לאנשים".

 

מה היתה האסטרטגיה שלך מהרגע שהבנת מי נגד מי?

 

"מיד זיהיתי את הבעיות שמהוות איום עליי: ורה וליה הפכו לחברות, מולי וגיא הפכו לחברים. לי היה חיבור עם טינה ומאיה, אבל הן היו חלשות והיה לי ברור שנצטרך להיפטר מהן. זה כמו עסק כלכלי: כדי להצליח צריך להיפטר ממי שחלש, אפילו אם הן אמינות. בקיצור, ידעתי שהרביעייה הזאת היא הבעיה שלי - ואני לא מוכן להיות צלע חמישית של אף אחד - אז סכסכתי ביניהם.

למשל, כשלא היתה מדורה זה יצר חיכוכים כי כולם מפונקים, אז הם התחילו לריב ולצעוק אחד על השני; ורה נעשתה עייפה מרוב הרעב ואכלה אננסים כל הזמן, אז הלכתי למולי וחיממתי אותו על זה, בזמן שאת ורה חיממתי על מולי שהוא עצלן. ברקע עשיתי ברית עם טינה, יואב ומשה" .

 

מה חשבו עליך על האי?

 

"שאני מאוד תמים. זה מה שרציתי שיחשבו, שאני עושה את מה שאומרים לי. הם לא שמו לב שאני גורם לסכסוכים ביניהם. מולי היה בשוק כשראה את התוכנית שבה אמרתי עליו שהוא פרזיט - הוא לא מדבר איתי בגלל זה".

 

ברוב הזמן היה משעמם על האי. טוב, זה הקונספט של אי בודד - אפשר לא לעשות כלום ואף אחד לא יצרח עליך שהאוכל מוכן (ואין הכוונה למיצי קיבה ועיני שור) או שאתה חייב לחזור לעבודה מיד (ואין הכוונה להקמת סמל S.O.S). וכך ליה מצאה את עצמה מבשלת ובשאר הזמן צורחת, ויקה חפפה את שערה הבלונדיני בחול, מרינה ונעמה תפסו צבע, מולי הניח תפילין ושחר המשיכה לבהות באופק. "לא אהבתי לדבר איתם, כי רוב השיחות נעו סביב מועדונים ומסעדות בתל אביב", הוא מספר. "רק לשירותים הלכתי לבד, כדי לא לאפשר לאנשים לדבר עליי מאחורי הגב. דן היה היחיד שלא קנה את ההצגה שלי. בשלב האיחוד הוא אמר שאני אסטרטג גדול".

 

הגדרת את הקרב כקרב ענקים. אתה חושב שיש דמיון ביניכם?

 

"דן מוחצן ומונע מאגו ואני מופנם, אבל בצורת החשיבה אנחנו דומים. למשל, הוא הדיח את עומר ואני את יואב באסטרטגיה זהה שנקראת 'בליינד סייד' - כשהמתמודדים לא יודעים שהולכים להעיף אותם.

שכנעתי את השבט להדיח את יואב, כשכל השבט רצה להעיף את טינה. אחת האסטרטגיות היא לדעת לפנות ליריב ולזהות את גורמי הכוח. לדן פניתי בביזנס. הוא חושב אסטרטגית למה כדאי לו להשאיר אותי במשחק ורציתי שיחשוב שאני כפוף לו. נשים למשל, זו אסטרטגיה אחרת: למרינה כתבתי דברים יפים ביומן על השכל שלה. היא באמת אינטליגנטית בעיניי".

 

לא הרגיז אותך שאתה מתכנן וההפקה משנה את החוקים?

 

"ברור שכן. דן היה אמור להיות מודח במיליון אחוז. כשאני והבנים של שבט סבאנה דיברנו עם הבנים של ג'יבארו, הבנו שיהיה קל לשכנע את כולם להצביע נגדו. אחרי שעה כבר הכל היה תפור: מולי שכנע את נועם ומושיק שכנע את אלכס. ופתאום מעבירים את דן לבנות.

 

"ברור שהייתי עצבני, אבל מה יכולתי לעשות? אמרנו 'ניחא, הדחנו את נועם', כי זה פגע בג'יבארו ופתאום מחליטים שמי שמנצח במשימה יכול להחליט ששניים לא מצביעים. איזה מן דבר זה? בכל ההיסטוריה של 'הישרדות' לא היה דבר כזה. מועצת השבט זה דבר קדוש במשחק, כי כל היופי במשחק זה שלא משנה אם אתה טיפש, חכם, יפה, אידיוט, כולם יכולים להצביע".

 

איפה אתה מרגיש שעשית טעויות?

 

"בימים הראשונים היה קטע שישנו מחובקים כי כך התחממנו, אז ליטפתי את ליה. בבוקר כעסתי על עצמי, כי הרגשתי שזה לא ייראה טוב לצופים בבית ושצריך להתרחק מזה. בג'יבארו לא שמרו על זה: עומר נתן נשיקה ליעל, דן ו־ויקה היו קרובים. זה מסוכן אסטרטגית כי זה מסמן אותך כקרוב למישהו".

 

בזמן שאתם מסתקרנים לדעת מי המודח הבא קפון כבר נמצא עמוק עמוק באזרחות, עם הכלבים והחתולים שלו, ועם קרן, חברתו בחודשים האחרונים. בימים אלה מתכנן קפון לעזוב את דירת אמו בחיפה ולעבור לתל אביב, שם יעשה את הסטאז' במשרד עורכי דין. למרות השגרה, קפון לא מצליח לשכוח את חולות סבאנה. "כשחזרתי לארץ חוויתי פוסט טראומה", הוא מגלה. "לא הייתי מסוגל לישון על מזרן. במשך חודש וחצי ישנתי על הרצפה. היו לי הזיות, הייתי מתעורר עם כאבים וצועק 'טאיינו!', משהו מטורף לגמרי. פתאום אתה מרגיש לבד, אין לך עם מי לדבר על המשחק. למזלי יצאתי למילואים וחזרתי לפוקוס".

 

מה השתנה בך אחרי ההשתתפות ב"הישרדות"?

 

"אני מקיף את עצמי רק באנשים שנאמנים לי ולא מתעסק בשטויות. חייתי את התוכנית עוד לפני שהיא עלתה לשידור. אני זוכר כל פרט ממה שהיה שם".

 

יש מקומות שאתה מרגיש שפעלת לא כמו שרצית?

 

"כשמושיק הועף ממועצת השבט לא חיבקתי אותו ואני מצטער על כך. זה היה מגיע לו. רק בהקשר שלו הרגשתי שהלב שלי השתלט על המוח".