סיוט ושמו משלוח מנות

עוד לפני שיצאתי למרוץ המשלוחים, הברוך מתחיל: יד מנוזל דופק בדלת עם חבילה ביד. מה נחזיר להם? הם הביאו קומפוט שזה שווה ערך לשתי קופסאות מלפפון חמוץ וריבת משמשים קטנה ומה ניתן על הפנטזיה? בני טייטלבוים על המצווה הכי מסובכת

פורים בפתח ואני בחרדה. זה לא התחפושות, אפילו לא תענית אסתר (הדי מיותרת מבחינתי) אלא בעיקר כוננות המקופלת. השוקולדה כמובן. שמוצאת עצמה נוחתת בעשרות סלסלות קש עם כל מיני מצופים ופסק זמן וטעמי קטן וחמוד שאפשר להיחנק ממנו.

 

זה הולך ככה. הקהילה שלנו מארגנת " משלוח מנות קהילתי" כדי לחסוך את הצורך לדפוק לשישים משפחות על הדלת ולומר בחיוך מבוייש: "פורים שמח ומבדח". ובעיקר לחסוך את הצורך להצטייד בהררי מטבעות שוקולד – טופי – בזוקה – אורביט - חלבה – שימורי טונה – מנטוס ולמשקיעים – יין פנטזיה מאובק שדחפו לנו במשלוח מנות האחרון של השנה שעברה ולא הצלחנו לדחוף אותו לאף אחד במהלך השנה שחלפה.

 

המשלוח הקהילתי יוצא לדרך אבל תמיד יש אחד שלמרות הכל, מרגיש צורך עז לשגר אל פתח ביתך את בנו החינני והמנוזל בן התשע והוא בחיוך ערמומי של קאובוי, כאילו אומר – חשבתם שתימלטו ממני חולירות וממלמל משהו שנשמע כמו: "אבא ואמא מאחלים חג שמח".

 

ואז מתחיל הברוך. מה נחזיר להם? הרי אנחנו מחושבים עד הפופקורן האחרון. הם הביאו לנו קומפוט בשימורים שזה שווה ערך לשתי קופסאות מלפפון חמוץ וריבת משמשים קטנה. על יין הפטישים נגמול להם מהפנטזיה הזכורה לטוב ועל העוגה של אסם נשיב להם בעוגת הבית של עלית או להפך. נפזר את הערגליות לשתי צלחות חד פעמיות, נשפוך סוכריות שוקולד, נוסיף רסק עגבניות (?) וגם קצת פרורי אוזני המן ונשיקות. "ותמסור ד"ש לאבא ואמא", אנחנו נוזפים בגמד שאילץ אותנו לפתוח עטיפת צלופן בגומא מרשרש.

 

אחר כך מתחיל המרוץ. הסיבוב בעיר עם עשרה משלוחים לאלה שהם לא מהקהילה. הבוסית של האישה, החבר מהצבא, הקולגה מהעבודה, וההוא שסתם לא נעים ממנו. כל משלוח מכיל פולי קקאו במצב צבירה שונה. ליקר שוקולד, ממרח שוקולד, חפיסת שוקולד, קוביות שוקולד. שוקולדה מקופלת, עם אגוזים, בלי אגוזים, עם שקדים, בלי שקדים, מריר פרווה ומריר חלבי, אבקת קקאו בקיצור, להקיא.

 

"השנה", אמרתי לאישה, "השנה בלי שוקולדות בכלל". היא חשבה רגע ואז ירתה: "אז מה. מה אתה מציע?". הממזרה הזו תמיד יודעת לתקוף את הסוגיה מזוית מפתיעה. "אולי מאפה, אולי תבשיל, בעיקר משהו אחר. לא רוצה לראות את העור המקומט והדוחה של השוקולדה המקופלת". "טוב", היא אמרה, "אין בעיה תכין בעצמך, תארגן ותישלח".

 

אז הלכתי. וקניתי חצי קילו מקופלת.