תנו לפעוטות לחיות

ההורים בדורנו רושמים את ילדיהם לגנים משונים בעלי שמות גרנדיוזים, תולים בהם תקוות לאומיות ודוחפים להם סושי. אסף וול יוצא חוצץ

"תנו לגדול בשקט בערוגה בכפר שם תזרח השמש גם מחר".

 

(גידי גוב, מתוך "אפונה וגזר")

 

הגננת של תאומַי בני השנה התכוננה לנעול את אסיפת ההורים. קצת לפני שעלה הדבר בידה, הזדקפה אישה צעירה בשביס הדוק ושאלה: "אז איזה תכנים תורניים אתם יוצקים לפעילות בגן?" ומקושייתה הבנתי שני דברים. הראשון, שתכנים תורניים מגיעים במצב נוזלי. השני, שהפלצנות היכתה שורשים גם במגזר הדתי. מאז אותה אסיפה בגרו מעט ילדיי ואני נוכחתי לדעת כי מבין כלל חברי, בָּנַי הם היחידים הרשומים בגן קונבנציונאלי.

 

"אנחנו שלחנו את מיאל שלנו לגן בשיטת מונטסורי", מדווח אחד מחברי למחזור. "מונטסומה", אני מתקן אותו, "למלך האצטקים קראו מונטסומה".

 

"מונטסורי", הוא מתעקש, "לא שמעת עליה? זו שיטה שבה מתווך הצוות בין הילד לסביבה", הפליג חברי בידענות. אחת הנוכחות דיווחה לי כי שני בניה הגדולים למדו בגן הפועל בשיטת מונטיפיורי. "מונטסורי", תיקנתי כמלומד ותיק בידע שזה עתה רכשתי. "מונטיפיורי", המשיכה האם הצעירה בשלה. "בניגוד לשיטת מונטסורי", הסבירה, "מדובר בשיטה החוסכת פערי תיווך יקרים בין הילד לסביבתו. הילד לומד לבנות תחנות רוח ולא להילחם בהן, להרכיב כרכרות מפוארות ולפרוץ בהן את חומות העולם הישן".

 

בגן הדמוקרטי של חבר אחר הדיחו הזאטוטים בהצבעה את הגננת ומינו במקומה, בהליך שעבר משאל-גן, את הילד שמצייר הכי יפה בצבעי גואש. בגן הדו-לשוני בו רשום בנה של גיסתי, מדברות הגננות אך ורק בשפות תיכנות מונחות אובייקטים כדי "להכין את הילד לחיים בטכניון". בגן האנתרופוסופי משתמשים במילים מאוד ארוכות ובגן החרדי מחרימים את "בוב הבנאי". לא בגלל שהוא גוי, בגלל שהוא בנאי. 

 

"אנחנו שולחים את הילד לחוג יציבה נכונה בשיטת אלכסנדר", מתגאה באזני מכר ותיק.

 

"שיטת אלכסנדר?", לבשתי על פני ארשת מתעניינת.

 

"ליתר דיוק שיטת אלכסנדר זייד, מדובר בלימודי הליכה יציבה לפעוטות".

 

"וזה עובד?", חקרתי.

 

"בטח שזה עובד", התלהב האב הגאה, "לא ראית איך הוא יושב זקוף על הסוס שלו?"

 

" וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ נֹחַ, לֵאמֹר: זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ" (בראשית ה' כ"ט)

 

לא כולם נותנים לילדים להיות ילדים. יש יותר מדי הורים התולים בעולליהם את ציפיותיהם האידיאולוגיות והלאומיות. עגלות עם סרטים כתומים, טיטולים עם הדפסי "לא נשכח ולא נסלח". רבאק, הבן אדם רק נולד. אולי תתנו לו כמה שנים להחליט לפני שאתם פוקדים אותו למפד"ל? גם העמסת גורל העם היהודי על כתפי העולל האומלל נראית לעתים מגוחכת עד זרא. כבר שמעתי על פעוטות הנושאים שמות יומרניים כ"איכה" למי שנולדה בתשעה באב וכ"יהונקם" בזיקה לבתי הכנסת הבוערים בגוש קטיף. כולי תקווה כי מדובר באגדות אורבניות ולא במקרים אמיתיים. ואם, אבא יקר, אם כל כך דחוף לך לגאול את העם - מי מפריע לך לעשות זאת כבר עכשיו? למה להפיל הכל על הדור הבא? לך בכוחך זה בעצמך והושעת את ישראל!

 

אין לי ספק כי ההורים רבים כיום תופסים את עתידם של ילדיהם ברצינות רבה מדי. לפעמים נדמה כי ההורים מתייחסים לילד כאל סמל סטטוס ולא כאל ילד. הג'יפ שלי עלה יותר ממיליון שקל ושלך? הילד שלי שר בפסטיגל ושלך?" אמנם לא ברור לי מה היה לפני שהגעתי, אבל נדמה לי כי התופעה קשורה לבלבול של דור ההורים בעידן האינדיבידואליות ההישגית.

 

נקודת אור בעניין זה הם דור הסבים והסבתות. הם תמיד יודעים מה לעשות, איש לא יבלבל אותם. אך מסתבר כי גם בחומה זו מסתמנים בקיעים.

 

"החלטתי לקחת את התפקיד שלי כסבא ניו-אייג'י קצת יותר ברצינות", אמר לי יום אחד אבי.

 

"מה זה אומר?" ניסיתי להבין.

 

"זה אומר שממחר אין יותר וורטרס-אורגינל לנכדים", המשיך כשפניו משדרות אחריות לאומית, "ממחר הם מקבלים רק סושי וקוביות טופו".