אביר האהבה וחניתו המבתרת גופות

המין האנושי הוא רצחני באופן קיצוני, חברתי באופן קיצוני וגם מאהב קיצוני. איך להסביר את הדואליות הזו, שמודגמת בצורה הכי חזקה דווקא בדת, ואיך זה קשור לרגש האהבה?

מצד אחד, האדם הוא האוהב והמתחשב הגדול ביותר עלי אדמות. הוא אוהב את ילדיו למשך זמן ארוך יותר, הוא שומר על זוגיות יותר מרוב בעלי החיים האחרים, הוא מקדש את האהבה, לפעמים ברמה של טעם החיים, ויש לו ערכים יפים. האדם הוא היצור החברתי ביותר עלי אדמות. הוא היחיד שיש לו ערכים נגד אלימות, אכזריות ורצח. איזו חיה אחרת שמה נגד עיניה ציווי כמו "לא תרצח"?

 

מצד שני, קרוב למאתיים מיליון בני אדם, רובם אזרחים, נהרגו במלחמות של המאה הקודמת, כותב דיוויד ליווינגסטון סמית' בספרו The Most Dangerous Animal: Human Nature and the Origins of War, שפורסם לפני כחצי שנה. אדם הוא החיה המסוכנת ביותר עלי אדמות, קובע סמית' ושואל: מה יש באדם שגורם לו לשחוט את בני מינו ברמה כזו שאין לה אח ורע בקרב היונקים ואולי ביקום כולו? למה אנחנו האויבים הכי רעים של עצמנו?

 

הרוצח מספר אחת בעולם הוא גם הכי רגיש לזולת. איך מסבירים את זה?

 

הכל גנים?

מחקרים פרה-היסטוריים מלמדים שהאדם הוא חיה רצחנית במקור, וההתחקות אל המקורות יכולה להימשך עד קופי השימפנזה האלימים. סמית' מסיק מכך שלא מדובר רק בסיבות תרבותיות וחינוכיות, אלא גם ברקע גנטי. האדם הוא אלים ורצחני על פי טבעו. מצד שני, האדם הוא חיה חברתית במיוחד. אין תקדים למורכבות החברתית ולערכים החברתיים של האדם בשום מין אחר בטבע. סמית' טוען שגם האופי החברתי הזה הוא תוצאה של מצב גנטי. דארווין ציין, למשל,את ערכי המוסר ואת שיתוף הפעולה החברתי כגורמים חשובים ביותר בהתפתחות אבולוציונית של האדם. האדם, אם כן, הוא גם יצור חברתי מטבעו, טוב על פי טבעו.

 

מיקרוקוסמוס של הדואליות האנושית

אהבה היא מיקרוקוסמוס של הדואליות האנושית בין רגישות יתר ואכזריות יתר. גם זה כנראה עניין של גנים. אני לא מתכוון למאהבים רצחניים "על רקע רומנטי" ולאו דווקא למאהבים שלוקחים את האהבה עד כדי טירוף. אני מתכוון להרבה יותר. המין האנושי קיצוני ברגישות ובהתחשבות שהוא מגלה כלפי בנות ובני הזוג, כמו שהוא יכול להיות גם קיצוני בתגובות האלימות כלפיהם ובדיכויים האלים.

 

אבל ההסבר הגנטי אינו פותר את הסתירה. למה האבולוציה אפשרה התפתחות סותרת כזו?

 

אכזריות שהיא תוצאה של ערכים יפים

דווקא משום שאנחנו חברותיים בצורה קיצונית, כותב סמית', אנחנו נוטים להתאכזר בצורה קיצונית אל מי שמאיים על הלכידות החברתית. ככל שהערכים שלנו חשובים יותר לחברתיות הקיצונית שלנו, כך אנחנו קיצוניים יותר בתגובות כלפי מי שמאיימים על אותה חברתיות.

 

אחדות ונאמנות, אותם ערכים שיוצרים את החברתיות, הם גם הערכים שגורמים לאכזריות הקיצוניות כלפי מי שמאיים על אותה חברתיות. לפי סמית', אנחנו משתפים פעולה כדי להתקיים, ולכן אנחנו מרגישים טוב יותר כל אימת שהשותפות מאפשרת לנו לחסל את מי שאינם חלק מהקבוצה שלנו, או את מי שנתפסים כמאיימים עליה. בעלי חיים אחרים מלוכדים פחות, ולכן גם אכזריים פחות אל בני מינם

 

דוגמה מובהקת לדואליות הזו היא הדת. אין כמו הדת, לא משנה איזו, שדוגלת ברחמים, באהבת הזולת ובאהבה בין גבר ואשה. אבל אין כמו הדת, לא משנה איזו, שממריצה אותנו לצאת למלחמות עקובות מדם. ככל שאדם דתי קיצוני יותר באהבת אלוהיו, כך הוא נחשף יותר לנורמות של הקצנה ביחס הפוגעני כלפי מי שלא מאמינים באלוהיו וכלפי מי שמנסים לשכנע אותו שיש אלוהים אחרים. הקיצונית הטובה, הגדושה בערכים טובים, יכולה לשמש גם כסיבה לקיצוניות הרעה, הגדושה באלימות ואכזריות.

 

יש מינים שאוכלים את הפרטנר לאחר קיום יחסי מין

נחזור לאהבה. העובדה שהאדם הוא אוהב קיצוני, בהשוואה לבעלי חיים אחרים, הופכת אותו לאכזר קיצוני על רקע של מה שמכונה "רומנטי". יש מינים שאוכלים את בני או בנות הזוג לאחר קיום יחסי מין, אבל הם לא סותרים את עצמם. הם לא רגישים כלפי בני או בנות הזוג כמו המין האנושי.

 

בעל החיים היחיד שמסוגל להיות רגיש כל כך, להפוך לרגש שמימי את הצורך בהבנה, הקשבה וסקס, הוא אותו בעל חיים שקובר את הצרכים האלה הכי עמוק באדמה. רגישותו של אביר האהבה מתקשרת לצערנו ליכולת שלו לבתר גופות בחניתו המבהיקה באור השמש.