סרט רע

הסרט הדוקומנטרי "הבריחה להודו", שעוקב אחרי משפחתו של אברהם דשא "פשנל", עמוס בחומרים טובים שהבמאית הצליחה לפספס לחלוטין

 

בהתחלה קראו לזה "סרט הודי". בין פסטיבל הסרטים בו הוצג ב-2007 להקרנה בטלויזיה, מישהו טרח לשנות את השם ל"הבריחה להודו", אבל השינוי אינו נוגע בפגמים המרובים של היצירה.

 

יצירתה של בטינה פיינשטיין שייכת לז'אנר "איך נפלו גיבורים" ו"אבות אכלו בוסר, שיני בנים תקהינה". הסיפור עתיק וצפוי ומטופל בשטחיות וגם זקוק להסברים מקדימים לפני שאנחנו פוגשים את בני משפחת פשנל נמלטים מאימת הבנקים ויושבים בבומביי: בראשית היה אברהם דשא "פשנל", איש צעיר ורעב לאהבה ולתהילה שחבר לשחקנים והפך למפיק אגדי, ממציאם של הגששים (לבנו הבכור קרא גשש), פטרונם של מצחיקנים ומוכשרים וזמרים, מציפי שביט ועד להקת כוורת.

שירילי וגשש. נותרו עם החובות (מתוך "הבריחה להודו")

 

בערוב ימיו האיש לא השכיל לקרוא את הטעמים החדשים של צרכני הבידור, הסתבך בחלומות מגלומניים ובחובות ענקיים, החתים את בני משפחתו על ערבויות לחובות הללו, חלה בסרטן ומת. חובותיו חיים אחריו כרחיים על צווארי המשפחה. זו מאבדת את כל מה שהיה לה ויוצאת להודו דקה לפני שהבנקים מפעילים צוי עיכוב יציאה, במטרה להפיק שם את חלומו האחרון של פשנל: רוויו-ספקטקל בוליוודי רעשני וססגוני, שסיבובי הופעות שלו בעולם המערבי אמורים לסייע בתשלום החובות. עד כאן הרקע, שבו פשנל האיש נעדר-נוכח, כיוון שהביוגרפיה שלו כבר סופרה לצופים בטרילוגיה שיצרה בתו, שירילי דשא, עבור ערוץ הבידור.

 

שירילי דשא היא גם המרואיינת המרכזית בסרט והיא בהחלט מעוררת אמפתיה ומכמירת לב כשהיא מתארת את השפע של ילדותה בצד משפטים כמו "לידו צריך היה להתקפל כמו נמלה קטנה". בעיתונות נחשפו פרטים מהותיים יותר שמציירים אב נדיב ואכזר, מגלומן ועריץ ששאב את האנרגיות של סובביו וחנק אותם בתערובת של הצהרות אהבה ותביעות לנאמנות מוחלטת. כמו משפחת מאפיה, אמרה שירילי דשא בראיון עיתונאי אחד, אבל לא בסרט הזה.

 

רכילות עצובה

גואה, מומבאי, בריסל, שויצריה, פריז, תל אביב: מסע מתמיד ולא לגמרי ברור יש בסרט הזה, כשמשפחתה של שירלי – כולל שני ילדים קטנים שאחד מהם כבר לא רוצה עוד ארץ ועוד בית – נוסעים ובורחים ושבים לערב הוקרה לכבוד האב שאינו מכסה את החובות. ונוסעים שוב להודו ומייבאים משם 100 זמרים ורקדנים שמשתכנים בקיבוץ רבדים בחסותו ובמימונו של מישהו עלום שם לגמרי. אבל גם הוא לא מספק את הסחורה ומאלץ את שירילי וגשש לעמוד בסיטואציות נוספות מחייו של האב, ולהחדיר מוטיבציה באמנים רעבים כדי למנוע קריסה טוטלית של החלום האחרון.

 

כרגעים של דרמה, קטעי הרכילות העצובים האלה בהחלט מספקים את

הסחורה. כסרט דוקומנטרי, מדובר בכשלון גדול, באשר גם האמפתי שבצופים מוצא את עצמו טרוד בשאלות שהתשובה עליהן מצויה רק בעוד חיטוט בפיננסים של המשפחה כמו בנשמותיהם של המרואיינים.

 

הדוברות בסרט – אלמנתו של פשנל ניצה, ובתו – הן נשים רהוטות ואינטליגנטיות שלא הצליחו להביא אל המסך את הדיסוננס העמוק ביחסן למנוח. היוצרת לא הצליחה להביא לצופה שלה הסבר סביר או הגיון עלילתי. הצופה נותר עם התקווה ש"בהארטי", הספקטקל שגשש ושירילי ביימו, הצליח בסופו של דבר – אבל גם זה לא נאמר בסרט, אפילו לא בכתוביות בסופו. מוחמץ ולא ברור, מתפקע מחומרים מצוינים שטופלו ברישול ובסופו של דבר תמוה: כזה הוא "הבריחה להודו", וחבל.