איך הוא שב

בימים טובים דני רובס יכול לעשות בית ספר למוזיקאים. חבל שבאלבום החדש שלו נראה כאילו הוא בעצמו דילג על כמה שיעורים. תימורה לסינגר יצאה מאוכזבת

 

הקול של דני רובס נשמע חם - גם במובן של הלהט הממיס המוּכר וגם במובן הטרי בהגשתו, השמח ומתענג לשיר. 12 שנים אחרי שהוציא את אלבומו הקודם, שומעים בקולו את ההתלהבות לחזור ולבצע שירים חדשים באלבום הסולו השביעי שלו, "משהו חדש מתחיל".

 

ועם זאת, הקול הנעים והסימפטי, שגם מהדהד ידידות ישנה בינו לבין הקהל, הוא אמנם נתון חשוב אבל לא מכריע את טיב היצירה. השגרירים של כל אלבום הם השירים ורובס כשהוא במיטבו, יודע לכתוב אותם. דוגמאות בולטות מתיק העבודות שלו הן: "איך הוא שר", "אני בא הביתה מהלילה", "רכבות 68-60-88" ו"פנים ושמות". למעשה, בכישרון הכתיבה-הלחנה-הגשה שלו, הוא ממש יכול לעשות בית ספר למוזיקאים. העניין הוא שלפי האלבום החדש, מומלץ גם לרובס עצמו לקחת כמה שיעורים בבית הספר הזה.

רובס. מסוגל ליותר (צילום: אריאל אן סטרטן) 

 

את קנה המידה הקפדן במיוחד שרובס נבחן לפיו, הוא עצמו יצר. במילים אחרות: רוב השירים באלבום הזה הם כמו תעודה שעליה נכתב: התלמיד מסוגל ליותר. חלק גדול מדי מהשירים הם "בסדר" – כלומר, רכים, נעימים וחמימים. אבל בסדר זה גרוע בבית הספר של רובס שמחנך למצוינות שירית, עם מומחיות ל"שירי סיפור".

 

תזונה לנשמה

כשהוא עצמו מיישם את הסטנדרטים הגבוהים שלו, התוצאה היא שירים מעולים: "כמה" – על משורר זקן שמגיע לעיר מקלט ומחפש קהל, "גילי" – פופ מתוק על בקשת עזרה טלפונית מהחברה הכי טובה של האהבה הנכזבת, "את תכשפי אותי" - שאומנם מילותיו קיטשיות ובנאליות, אך יש בהן מתיקות קטנה ושקטה שמכשפת גם את המאזין ו"אדון טוקטאלי" - שמעובד באופן רוקיסטי בחשמליותו ומביע דרך סיפור אישי מצוקה חברתית של אזור שלם ("בדרום בעצם אין חדש").

 

ארבעת השירים האלה, רק שליש מהאלבום כולו, הם קליטים, מתהדרים במנגינות יפות ובמילים מקוריות ועשויים להוות תזונה ממשית לנשמה. אבל אורם מצל על שאר השירים וההפקה, במקום להשתמש בפוטנציאל השמש הזו כדי לקחת אותם למקומות גדולים של זוהר ואפילו שריפה מזככת, בחרה להשאיר אותם במגרש המשחקים הביתי הנינוח.

 

אורי זך, שניהל אמנותית, הפיק מוזיקלית ועיבד את רוב השירים (את השאר

עיבד רובס) התאים לאלבום צליל נקי מדי, שכביכול עושה איתו חסד בהתאמתו למידותיו של רובס אבל למעשה עושה לו עוול, כי ההתאמה הזו דווקא מגבילה אותו. האלבום – כמו קולו ואישיותו המוזיקליים של רובס - הוא ידידותי ומעורר אמפתיה. כל גיטרה – תומכת, כל כינור וצ'לו – מייפה.

 

אבל התפקיד של מפיק הוא לא רק לספק סביבה תומכת, אלא גם לאתגר ולהפרות, ובמובן הזה האלבום ממשיך אצל רובס את הקיים ולא מרומם אותו לגבהים חדשים.

 

ועדיין, גם בשירים הפחות טובים רובס עולה על מוזיקאים אחרים ביכולות ההלחנה שמעסות את הנפש ועם משפטים כמו "את מתמלאת דברים שמרוקנים אותך" ("אני רואה אותך"). זאת לא התחכמות, אלא דיוק. ודווקא בגלל יכולת הדיוק המוכחת הזאת האלבום מאכזב וחוטא לשמו. משהו חדש באמת עדיין לא התחיל. לא הפעם.

 

• דני רובס, "משהו חדש מתחיל", הד ארצי - עננה