קאלי חורי, שזכתה באוסקר על התסריט שכתבה ל"תלמה ולואיז", לוקחת את מוטיב האחווה הנשית שמאפיין את כל סרטיה (למשל, "משהו לדבר עליו" המוצלח של לאסה האלסטרום) והופכת אותו כעת לקומדיית פשע חביבה אך דבילית. אם ב"תלמה ולואיז" יצאו שתי הגיבורות למסע מנוסה מפני החוק אחרי שאחת מהן הותקפה מינית, ב"לא דופקות חשבון" מחליטות הגיבורות להילחם במצב הכלכלי הרעוע של אמריקה בשלהי כהונת בוש ולשדוד את הבנק הפדרלי. אלא שהאופן שבו הן מחליטות לבצע את השוד עשוי להיראות מוכר לצופה הישראלי: הן מחליטות לגנוב את הכסף המיועד לגריסה רגע לפני השמדתו. והרי זה האופן בו תכננו יהודה ברקן וראובן בר יותם לשדוד את בנק ישראל בסרט "בוא נפוצץ מיליון" של שמואל אימברמן מ־1977. העובדה ש"לא דופקות חשבון" מגיח מחברת מילניום של אבי לרנר, דני דימבורט ובועז דוידזון הופכת את הדמיון הזה בין הסרטים לעוד יותר תמוה.

קודמיה בלתי מזיקה. "לא דופקות חשבון"
הרעיון של גיבורות "לא דופקות חשבון", בראשותה של דיאן קיטון, מגלה התחשבות אדירה באינפלציה האמריקאית: הן מחליטות לשדוד כסף לפני השמדתו, להפקיד אותו בבנק, הבנק יפקיד את הכסף בבנק הפדרלי, שם ימוינו השטרות המהוהים האלה להשמדה, ואז הן ישדדו סכום נוסף. כך, טוענת הגיבורה, "אנחנו כאילו בסך הכל שודדות את אותו כסף שוב ושוב". וחס וחלילה לא מציפות את השוק בכסף שיצא מהמחזור.
קיטון, עדיין בפאזה השטותניקית שלה אחרי "אמרתי לך", עוזרת להסיח את דעתנו ממופרכות הסרט. הניסיון לבנות את הסרט עם עדויות של הגיבורות בין הסצינות, במין הומאז' מפוקפק ל"האיש שבפנים" של ספייק לי, רק מוכיח שמישהו כאן גירד רבות בפדחתו כדי לגרום לקומדיית הפשע הזאת להיראות קצבית, מותחת או מצחיקה. היא לא ממש, אבל היא גם בלתי מזיקה. ובאופן די מפתיע, היא מצליחה לבטא מצוקה אמיתית מהמצב הכלכלי הנוכחי של אמריקה.