חי בסרט

בזמן שאתם תצפו בעפר שכטר ב"אבידות ומציאות", הוא יבשל לעצמו מרק על הכיריים בסט של הסרט "פובידיליה", שבו עבר לגור לפני שבוע. בסרט הוא מגלם - נכון, בחור שפוחד לצאת מהבית. בין לבין הוא מצטער שלא למד משחק וחולם על המלט

לנוקי, הדמות שמגלמת שירי גולן ב"אבידות ומציאות", אין הרבה הנאות בחיים. בעלה התברר כפושע ולא מזמן הוא הודיע לה שהוא נוטש אותה. את רוב זמנה היא מבלה בבית החולים לצד מיטת אביה כשבצד השני דוגרת עליו המאהבת שלו. לא פלא שהיא מתרפקת בכזו ערגה על כוס קפה אקראית, שם השחור שחור יותר מהחיים שלה. אבל קפה לבדו לא יכול לעורר את נפשה הזומבית לחיים, לשם כך היא זקוקה לקפה עם תוספת. ואין תוספת מענגת יותר, ממוכר קפה בדמותו ובצלמו הענוג של עפר שכטר.

 

שכטר קופץ הערב (ה') לסדרה לתפקיד קטן אבל מלא מיץ של מוכר בדוכן קפה. מחמיאן אובססיבי, שגורם לנוקי לבצע חטאים קטנים כמו למשוח אודם על שפתיה בדרך ללגימת הקפה, או להזמין את אחותה, מיה, לכוס קפה אחת. אלא שמכירת מוקצ'ינו לא מרגשת את שכטר. "לא בגלל שהתפקיד לא טוב", הוא מסביר. "כי את יודעת איך זה שחקנים. שחקנים אוהבים גודל פיזי, אם אין רפליקות זה לא תפקיד משמעותי".

שכטר ושירי גולן. שחקנים אוהבים הרבה רפליקות (צילומים: יוני המנחם)

 

אז למה באת?

 

"רציתי לעבוד עם שבי גביזון, זאת סדרה מצוינת, קראתי התסריטים ומאוד התלהבתי".

 

למרות שלא היה לך חלק בו, נבהלת מהביקורות הפושרות על הסרט שעלה לפני הסדרה?

 

"לא אני כתבתי ולא אני ביימתי, אז לא. כשאני מבסוט מהמוצר שלי ממש לא אכפת לי מה יכתבו".

 

אבל בימים האלה נראה שעפר שכטר לא מבסוט מכלום. לא כי הוא סנוב נרגן, אלא מפני שהוא תשוש מעמל יומו הכולל עבודה על שני סטים, אחד של סרט חדש, "פובידיליה" והשני של "הכלה מאוקראינה". הראיון איתו מתנהל בשיטת הפאזל – במקטעים של דקות ספורות בהן הוא מוצא זמן להוציא את הראש מהסצנה.

 

"מצטער, אין לי זמן לשום דבר", הוא נאנח בקול חלש. "'פובידיליה', שהתחלתי לצלם בשבוע שעבר, זה 10 שעות צילומים ביום. אני לא כל כך חוזר הביתה יותר אלא נשאר פה. חשבתי לעצמי שזה במילא בית, אז אני אנצל את ההזדמנות לישון פה".

 

דרך מעניינת להתחבר לדמות.

 

"זה בית חמוד, והעניין נראה לי כמו הרפתקה כזאת, אז שיכנתי חבר בדירה שלי לכמה שבועות. יש בזה גם חיבור לדמות. הוא דמות ללא שם, אגורופוב שמפחד לצאת מהבית. בימינו זה יותר נפוץ מבעבר כי הכל בבית ואתה צורך הכל דרך הטלוויזיה והאינטרנט. יש תקופות שגם לא בא לי לצאת מהבית, ואני אוהב להישאר בבית בסופי שבוע. זה קורה לי סתם כי אני נהנה בבית, וגם כי ראיתי כבר מה יש בחוץ ולא בא לי עוד".

 

אתה מארח?

 

"לא ממש. זאת תקופה כזאת. גם ככה אני עובד כל הזמן ונשארו לי כמה שעות לישון ועוד כמה שעות

 חופשיות בהן אני לומד טקסטים. אז אין חברים בזמן הקרוב".

 

וטלוויזיה יש לך?

 

"יש ויש גם אינטרנט"

 

אתה מתעורר וישר מסדרים את הסט ומכוונים מצלמות. אתה ממש חי בסרט.

 

"אני קם, אוכל ארוחת בוקר עושה מקלחת וישר עובד. זה חוסך עוד חצי שעה לכל כיוון בתוך העיר. חוסך ככה גם חשמל. אוכל ומים. קצת ירדתי במשקל עבור התפקיד אז אני מבשל פה רק עוף וירקות ומרק ירקות".

 

למה הדמות שלך רזה?

 

"בגלל שהוא לחוץ כזה מהמשרה והחיים והחוץ, אז הוא לא אוכל בריא ויש לו מבנה גוף גרום. אני טיפה יותר שרירי ממנו".

 

זו התנהלות מאוד פרפקציוניסטית מצידך.

 

"פרפקציוניזם וקיצוניות זה שני דברים שמאפיינים אותי. זה מעניין אותי לרזות, בא לי לחוות וזה בעיקר הדבר שמוליך אותי פה – לא שעוד יצא לי לגור בסט כמה שבועות. הסביבה הזרה עוזרת לי להיות מישהו אחר וזה מעניין אותי לראות מה אני יכול לעשות, כמה אני יכול לרזות ואיך אראה.

 

"ויש כאן עילה של תפקיד, ויש מסירות, אז זה עוד יותר קל. מה שלא קל לי זה לנסוע בערב לסט של 'הכלה מאוקראינה' או לחשוב על המבורגר. בגלל זה אני עייף, רעב ועצבני. הרעב יוצר מתח, וזה כמו הדמות – הוא לא אוהב שמתערבים לו בחיים".

 

ואתה לא מת על ראיונות.

 

"ביקשו יפה שאקדם את 'אבידות ומציאות' ואני אוהב שאנשים שאנשים מקבלים מה שהם רוצים. לא אתנגד סתם. פשוט לאחרונה עשו עלי מלא כתבות. את יכולה לעשות קופי פייסט כי לא השתנה אצלי כלום בחיים האישיים. אני עובד כל הזמן".

 

אתה יכול לדבר עם אנשים בזמן ההפסקות.

 

"נכון, ולהכיר".

 

ולא מצאת מישהי שאמרת לה באחת הפסקות 'בא לי להכיר אותך.'

 

"לא. לא בא לי להגיד את זה למישהי".

 

אתה על פרשת דרכים?

 

"לא פרשת דרכים. סוג של צורך במנוחה קצת".

 

מנוחה זה נחמד, אבל מה עם "האלופה 3"?

 

"אם יהיה רצון משותף לעשות שוב מה שעשינו – אז כן. אבל לא שאני ארגיש מותנה".

 

לא תעשה עונה שלישית בלי יהודה לוי.

 

"אבני היסוד של האלופה זה סער פדידה ותום שלייפר - בלי סער פדידה אין

 האלופה".

 

אולי יבוא אח שלו, עדן פדידה.

 

"לא, הנוכחות של יהודה זה משהו שאי אפשר להחליף אותו".

 

אז לאן תיסע בחופשה?

 

"לגלוש. במרכז אמריקה, או ברזיל או סרי לנקה. מצד שני אולי לקנדה לעשות סנואובורד. אני גם נח לפעמים. משחק פוקר, והתחלתי לקרוא עכשיו לקרוא עיתונים משום מה".

 

בגלל שדרות ואשקלון?

 

"לא".

 

קורא מאמרי דעות?

 

"ידיעות. כל ידיעה. דעה אני מעדיף ליצור בעצמי".

 

גם מדעה אפשר לשאוב ידיעה. אתה מייחס את זה להתבגרות?

 

"להתרחבות".

 

וזה סילק מעליך גם את הפפראצי? 

 

"מן הסתם אני לא כל כך יוצא, אז גם למסיבות אני לא מגיע. ואני גם לא אייקון פפראצי מבוקש"

שכטר ושירי גולן. אין לו חשק להגיד למישהי "אני רוצה להכיר אותך"

 

בטח שמבוקש.

 

"כן. עוד מעט יגיע הקיץ ושוב אהיה בעיתון במערומי".

 

ותחזור למשקלך.

 

"כשאני אחזור לאיתני, אני מזמין אותך לבוא לבדוק את מבנה הגוף האתלטי שלי"

 

מי יתנני המלט

כן, עפר שכטר עלה לגדולה בשל מערומיו, אבל כבר מזמן סולקו הספקות בעניינו – שכטר הוא שחקן ואפילו שחקן טוב, שמעולם לא למד באופן מסודר, למעט קורס משחק מול מצלמה אצל רותי דייכס ורבע סדנת ערב אצל יורם לווינשטיין. "לא התמדתי, בגלל שזו היתה קבוצה גדולה מדי".

 

אז לא נתנו לך יחס אישי?

 

"הלמידה היתה נורא איטית בגלל גודל הקבוצה. לא היתה לי סבלנות. לימודי משחק זה מצרך שהייתי שמח לרכוש ממנו יותר, אבל אני אוטודידקט שמרוויח לימודים מהעבודה עם הבימאים ומהשחקנים האמיתיים".

 

אז אתה מתקדם כל הזמן.

 

"לא ממש. נגמרים לי הכלים ואני מתחיל להרגיש תקוע", הוא מודה. " אני בא לראיונות ומרגיש שרוצים שאתחיל למלא את הילקוט שלי ואני עובד ועובד ורק עסוק בלרוקן. חסרות לי חוויות משחק ומגוון וסתם פעולות של העשרת הדימיון עם פרטנרים בכל מיני דברים ניסיוניים שעושים בבית ספר. חבל שלא למדתי  כשהתחלתי לעבוד. עכשיו חבל לי לפספס דברים ובלימודים הרכבת כבר פוספסה".

 

יש תפקיד שהיית רוצה לשחק?

 

"שייקספיר. נגיד את המלט. סליחה על הקלישאה. לא בטוח שזה יקרה ואם כן, אז בשלב מאוחר יותר. אני צריך לעבור כברת דרך עד שיתנו".

 

בא לך על קומדיה? "כפיות 2" אולי?

 

"מאוד. אני מתגעגע לזה, אני צריך את זה. אני מקווה גם לעבוד מאחורי הקלעים. בימוי וכתיבה זה אולי נשמע עכשיו יומרני, אבל אני מקווה שיום אחד זה יקרה. יהיה לי קשה לביים חוויה שלא אני כתבתי ויהיה קשה לי לתת לאחר לביים משהו שלי. אני ארגיש שהורסים לי אותו".

 

תכתוב משהו ביוגרפי?

 

"לגמרי דמיוני. משהו קומי או משהו אפל שני הצדדים שמושכים אותי".

 

אפל?

 

"אני מעדיף להשאיר את זה אמורפי. בכיוון של רציחות, אונס, דברים קשים".