ערב טוב לכם, גיבורי התנ"ך

כיום, כשהפופולריות של התנ"ך נמוכה יותר מהרייטינג של ערוץ 1 בזמן שידור "הישרדות", אם תשאלו מישהו מה זה "פרה אדומה" הוא בטח יענה שמדובר במותג של שוקולד עלית. אסף וייס סבור שכשיאיר לפיד לוקח את ספר-הספרים ויוצק אותו לתוך פורמט של תוכנית פריים-טיים – זה עושה לתנ"ך רק טוב

חוץ מאבשלום קור, נראה שכולם כבר לגמרי מודעים לכך שהפופולריות של התנ"ך בקרב הציבור הרחב נמוכה יותר מהרייטינג של ערוץ 1 בזמן שידור "הישרדות". עולם הישיבות (בעיקר החרדיות, אך לא רק) מתמקד בַּתיווך של חכמי ימי-הביניים, בוויכוח הפרשני שבין רש"י לרד"ק במקום בדו-שיח המפעים שבין דוד וגולית. והציבור החילוני? הוא מעדיף את התככים שבין ג'יבארו לסבאנה.

 

אז אמנם בצבא כולנו מקבלים את התנ"ך, אבל אנחנו טורחים לעיין בו בערך בתדירות שבה אניה בוקשטיין עושה גבות. הוא מחולק רק כפריט אופנתי. סוג של רטרו שמצטלם נהדר לצד המדים והנשק ומכונן מעמד א-לה "דוֹד גיבור אשר על המשמרת". ועם כל הכבוד לטרנד החזרה למקורות בשנים האחרונות – עדיין כשתשאלו מישהו ברחוב מה זה "פרה אדומה" הוא בטוח יענה שמדובר בלוגו של שוקולד עלית.

 

לכן, הספר החדש "הגיבורים שלי", שמאגד ארבע הרצאות תנ"כיות שנשא יאיר לפיד בתיקוני ליל שבועות, עשוי לעשות לספר-הספרים רק טוב. כמו בתוכנית הראיונות שלו, לפיד מזמין אותם אחד אחד לאולפן שלו – את אברהם ומשה ועשו ויעקב ושמואל ושאול, ואפילו את מי שאמר והיה העולם. הוא מישיר אליהם מבט – לעיתים אוהד, לפרקים נוקב – ושואל ומחבק ותוהה ועוקץ וקורץ ומנתח את אישיותם המסוכסכת באופן מזהיר. כמו בטורו העיתונאי, יש בכתיבתו איזו יכולת מופלאה לפרוט על נים מאוד משותף, כל-ישראלי, שהדהודו מרטיט בלב ההמון סימפוניית תחושות שבבסיסן אמפתיה כנה. ציניקנים וצרי-עין אוהבים לצקצק שראיונותיו נראים כמו פינת ליטוף. כך או כך, מגיבורי התנ"ך הוא לא חושך שבטו אלא מאכילם מרורים רבים.

 

ההומור של חז"ל

אבל סביר להניח שדתיים רבים יאהבו לא לאהוב את הספר הזה. ראשית, כי הוא מנטרל את הגורם המלכד הכי גדול שלנו – הדיכוטומיה. נורא קל להגדיר את השיוך שלך תוך הבלטת הנגטיב של "האחר". שלילת הזולת היא הדבק הכי מוצלח שמאפשר להבנות את הייחודיות של קבוצתך – כל קבוצה, לא רק אצלנו. כך, למשל, פטריוטים אדוקים מצדיקים את אידיאל ההקרבה שלהם בטענה שהחוויה התל-אביבית הכי קשה במלחמת לבנון השנייה הייתה ביטול ההופעה של דפש-מוד בארץ; נאורים בעיני עצמם מכוננים את הליברליות שלהם תוך הדגשת המאובנות והחשיכה בציבור החרדי; ודתיים אוהבים להתבצר בבונקר ולהתרפק על הניגודיות שבין שתי העגלות: אנחנו שומרים על מסורת יהודית עשירה של מאות דורות. והם? הם מקסימום "דור 3".

 

לפיד מנפץ את ההפרדה המדומיינת הזו. הוא עושה בעצם אאוט-סורסינג לפרשנות הבלעדית של המקרא ופותח את הסיפורים הנפלאים לתהיות ביקורתיות, פסיכואנליטיות, פוסט-מודרניות, שמתכתבות עם ההוויה הישראלית. ודאי, הוא אינו הראשון. מברוך שפינוזה וז'אן אסטרוק דרך בן-גוריון ויגאל ידין ועד יהודה עמיחי ודוד גרוסמן – מסורת ארוכת שנים גיבשה את התנ"ך כספר-הספרים של העם היהודי כולו, ולא רק של שומרי המצוות.

 

גם ההומור שנשזר בפרשנות בטח יגרום לחובשי כיפות ולסורגיהן לבלוע את רוקם. ללא ברכה. אבל למען האמת גם חז"לנו אהבו לא פעם להריץ דחקות (אגב, מוצלחות בהרבה מבדיחות הבית-כנסת שמשאירות בפה טעם של טשולנט). מאחורי זקנם חמור הסבר הסתתר לו זיק של חיוך שובבי, וכובד הראש התלמודי הופרע לא אחת בהברקות ובאירוניה עצמית. ואפילו בטקסט המקראי עצמו לא חסרות דוגמאות. למשל הסרקזם המשובח של אליהו בהפטרת השבוע שעבר שמקניט את האלוהים של נביאי הבעל: "קִרְאוּ בְקוֹל-גָּדוֹל... אוּלַי יָשֵׁן הוּא, וְיִקָץ". או הפולניוּת הנרגנת שטבועה בדברי המלאכים ללוט: "לֹּא, כִּי בָרְחוֹב נָלִין", כמו אומרים – נו מילא, אנחנו כבר התרגלנו להסתפק במועט.

 

כמאמינים, קשה לנו לשאת את ההאנשה הזו. כשפרשנים קוראים תנ"ך בגובה העיניים – גם אם מדובר ביראי שמיים כנחמה ליבוביץ', הרב יואל בן-נון והרב יעקב מדן – זה מניב מיד הרמת גבה במין רפלקס מותנה של התגוננות. כי חשיפת התשוקות, החולשות והאמוציות עומדת בניגוד חמור לנשגבותם של גיבורנו המיתיים. אולם בעיניי, דווקא הפיכתם לאלים מרחיקה אותם מאיתנו. איך שלא נסתכל על זה, כוחה המכונן של יצירה בעלת שיעור קומה נעוץ בתחושה אחת ויחידה שהיא מסוגלת לעורר בקורא: הזדהות. ואת אותה הזדהות אי אפשר להשיג באמצעות שרטוט מוסרני של דמויות פלקטיות וקלישאתיות.

 

טוויסט שובבי

אם התורה נמשלה למים חיים – אפשר לומר בפרפרזה שהספר הזה הוא מים בטעמים. הצלילות של הנוזל השקוף נשמרת, אבל מצטרף אליה טוויסט שובבי ואינטיליגנטי כאחד. קצת כמו זית מושרה בכוס מרטיני. בלִיל הטעמים מורכב לסירוגין מהתיאוריה הפילוסופית של עמנואל לווינס, מרעיונותיו החסידיים של ר' נחמן מברסלב, מהניסויים בקופים של הפסיכולוג הארי הארלו, ומהעושר המופלא של חכמי התלמוד. כולם בני בית אצל לפיד, והוא מזפזפ ביניהם ומותח לאורכם בחוט דק את אבחנותיו האישיות.

 

אז כשמתאגרף במשקל בינוני עם ג'ל בשיער וטי-שירט שחורה לוקח את ספר-הספרים ויוצק אותו לתוך פורמט של תוכנית פריים-טיים, אפשר לקוות כעת שהרייטינג של התנ"ך ינסוק לפחות כמו זה של אולפן שישי. ומי יודע מה הלאה? יכול להיות שהדבר הבא בעולם הסלולר יהיה רינגטון במנגינה של קדמא-ואזלא.