כמי שהיה מחלוצי ה-"מבוכים ודרקונים" בארץ, אני זוכר את הטורניר הראשון: רק כמה משוגעים לדבר ישבו סביב שולחן. שם הנחיתי כשה"מ (שליט המבוך), את ההרפתקאה המפורסמת ביותר שכתב גייגקס, City of Greyhawk, שתרגם לעברית גבע פרי. שבע שנים אחר כך השיגעון תפס: בטורניר האחרון שבו השתתפתי (עכשיו כבר כשופט ואחד מזקני השבט) גדשו מאות אנשים את גני התערוכה, והיו עוד עשרות אלפים כמונו.
לכולנו היה מכנה משותף: אותה פגישה של פעמיים-שלוש בשבוע, של קבוצה קטנה של חברים לנשק. חמושים בדפי דמות, קוביות צבעוניות, עפרונות ומחקים מתפוררים, ניזונים מקולה ופיצה שהתקררה כי "בדיוק היינו באמצע קרב", בלי מחשב, בלי עכבר ובלי כרטיס גרפיקה משוכלל הפלגנו למחוזות אחרים, שהגבול היחיד בהם הוא הדמיון.
תודה לך, גארי. נוח בשלום על משכבך. אם השה"מ הגדול מכולם באמת משחק בקוביה שם למעלה, אני בטוח שהוא ישמח לצרף אותך לחבורה.