זה היה חדש בשבילי, לא נעזבתי קודם לכן מעולם

יש סופים שמסתערים עליך ומכים בך בחטף. אחרים מתגנבים אליך על קצות האצבעות, חודרים לטריטוריה שלך דרך חרכים בחלונות שחשבת שסגרת לפני השינה. הם עומדים אצלך בסלון ומתבוננים מהצד – מתזמנים, אומדים, שוקלים, ואתה אפילו לא יודע שהם שם. כשאתה מבין, זה כבר מאוחר מדי

ערב. בעלת הבית התדפקה על דלת יחידת הדיור הקטנה ובחיוך זקן ביקשה שאאסוף את הבת שלה מהצומת. אני אוהב לשמוע את בעלת הבית שלי מדברת. הדרך בה מילותיה מתנגנות בסולם תימני שורשי שכזה מאוד ערבה לאוזניי מאולפות כור ההיתוך הישראלי. לא משנה מה היא אומרת, זה תמיד נשמע כאילו היא מתנצלת. אשה רבת קסם.

 

נכנסתי לרכב ונסעתי לצומת הארץ, מרחק רבע שעה נסיעה מביתי. מוזר כיצד הזמן נושא אותנו למרחקים, או שאולי זה להפך.

 

הרוח החורפית כבר החלה משחקת קלאס על משבצות לוח השנה וניתן היה לחוש אותה מתקרבת, שובבה ומצמררת עורף. כמה ימים לפני כן עזרתי לך להעמיס את חפצייך על הרכב המשפחתי הכסוף שלכם. עזבת.

 

יש סופים שמסתערים עליך ומכים בך בחטף. אחרים מתגנבים אליך בסבלנות אין קץ. מתקדמים על קצות האצבעות, חודרים אל הטריטוריה שלך דרך חרכים בחלונות שחשבת שסגרת לפני השינה. הם עומדים אצלך בסלון ומתבוננים בך מן הצד – מתזמנים, אומדים, שוקלים, ואתה אפילו לא יודע שהם שם. כשאתה מבין, זה כבר מאוחר מדי.

 

אמרת שאת עדיין אוהבת. שלא יהיה אחר טוב יותר. קראת לי "מלאך". אמרת "תודה" על כל אשר היה. אמרת "סליחה" על כל אשר יהיה. כן, היית מאוד מנומסת, או שבעצם, פשוט היית חצופה.

 

זה חרא של דבר, להיעזב. יש כאלה ששמים זין. אחרים שמים לב. אני שמתי לב. זה היה חדש עבורי. פשוט, מעולם לא נעזבתי קודם. מוזר איך הצלחתי להשתמש בכל כך הרבה מילים כדי לומר "ריחמתי על עצמי". אולי זה לא מוזר בכלל, הרי אלו בדיוק המילים שלא רציתי לומר.

 

ישבתי בתוך הרכב והמתנתי בתיפוף אצבעות על פדחת. ואז ראיתי אותו, עומד שם בצומת החשוך והקר, אי-שם בצפון הארץ. אני מעריך שהוא היה בשנות ה-50 לחייו. הוא לבש מכנסי ג'ינס מלוכלכים ומעיל רוח כחול, מהסוג שמספקים בחברות האבטחה. זה לא סוג טוב. הוא נראה לי נמוך והיה לו עור כמעט שחור ושיער שיבה. הוא נראה כמו איש משוקולד שמישהו בזק אבקת סוכר לבנה על ראשו. ידו היתה תלויה באוויר ואצבעו המורה נשלחה קדימה כאילו הוא רוצה לומר משהו – "תעצרו לי".

 

לאחר מספר דקות נואש והחל צועד את הקילומטרים האדישים המובילים למושב. אז גם שמתי לב שהוא סוחב רגל. מידי מספר צעדים עקומים, כשרחש מכונית מתקרבת נשמע באוזניו, הסתובב ושוב תלה את ידו באוויר. שוב לשווא. אף אחד לא עצר לו. פשוט חלפו על פניו במכוניות המצוחצחות שלהם, חושבים שאיש עלוב מבקש מהם שיתנו לו צ'אנס. לרגע לא מעלים בדעתם, שהוא זה המעניק הזדמנות להם. זה מאוד חמקמק.

 

הדלת האחורית נפתחה והבת של בעלת הבית, בחורה בשנות ה-20 לחייה, מילאה את חלל הרכב בצחקוקה שנמלט מהרוח. לא כל כך נעים לי להודות, אבל אני חושב שהגרביונים שלה, החצאית הארוכה ושרוולי חולצתה שהתהדקו סביב שורשי כפות ידיה, הפכו את צחקוקה לחמוד במיוחד בעיניי. יש משהו מאוד מקסים בצניעות הזאת, כל עוד היא זמנית.

 

עצרנו לידו, והוא פשוט המשיך לעמוד שם, חוכך בדעתו האם באמת עצרנו בגללו. אחר כך התכופף ופשוט הביט בי מבלי לומר מילה. אולי חשב, שאני רק רוצה לשאול אותו כיצד מגיעים לאיזה שהוא מקום.

 

"אתה צריך למושב?" שאלתי, והוא פשוט נכנס והתיישב לידי.

 

"כן, לשער הכניסה אם אפשר". מילותיו תובלו במבטא אמהרי מבית היוצר של ערש האנושות. אני מת על מבטאים. הם מזכירים לנו משהו.

 

"לאן בדיוק אתה צריך?" שאלתי כשהגענו אל שער הכניסה.

 

"לפנימיה של הבנות. 19 שנה אני שומר שם בלילות", הוא כמעט לחש.

 

סובבתי את הגה המכונית ימינה, ולאחר מספר שניות המכונית כבר טיפסה במעלה העלייה החדה והארוכה, שהובילה לפנימיית הבנות שבשולי המושב. נפרדנו ממנו לשלום בפתח הפנימיה ופנינו הביתה.

 

"ראית את העלייה הזאת?" היא שאלה אותי. "איך הוא עושה את הדרך הזאת כל ערב? והוא עוד צולע?"

 

"את שואלת איך?" השבתי מבלי להביט בה. "אני מניח שהוא פשוט צריך".

 

כשאין לך ברירה אתה לא שואל, אתה פשוט עושה.

 

בהיתי בכתב ידך שנותר ממוגנט אל דלת המקרר

כשהגעתי הביתה נעמדתי במטבח ובהיתי בכתב ידך שנותר ממוגנט אל דלת המקרר: "חלב, אוכל לפיצי, פסטה מחיטה מלאה". אחר כך פסעתי אל חדר העבודה והבטתי בספרים עבי הכרס שזנחתי מאז שהלכת. האם זה מקרי, שבחרת ללכת ממש לפני תקופת הבחינות האיומה?

 

חשבתי על האיש הטוב מהצומת ועל הנערות בפנימיה, שסביר שלעולם לא יגיעו לפקולטה פותחת הדלתות אליה טיפסתי.

 

חשבתי על זה שאני לא רוצה להיות אחד ששם זין, כי אני חושש שזה ימנע ממני את היכולת להעביר אצבע לאורך גבה מעוצבת או לזכור שאמנם זה מלהיב לנשק שפתיים, אבל גם לדעת לגעת בהן בקצות האצבעות. מצד שני, גם יש גבול לכמה שאפשר לקחת ללב, וזה בעיקר גבול המחיר. קנסות הערך העצמי שאתה קונס את עצמך.

 

פתאום יכולתי לראות לנגד עיניי את הפער הגדול שבין האדישות לבין הרחמים העצמיים.

 

להבדיל מהאיש מהצומת, אני רק בתחילת הדרך.

 

להבדיל מהאיש מהצומת, דרכי עוד יכולה להוביל אותי אל מקום שהוא כבר לא יגיע אליו.

 

להבדיל ממנו, עדיין ניתנת לי האפשרות לבחור.

 

יכול להיות שאצלע מידי פעם בפעם. יכול להיות שיהיה לי קר. יכול להיות שבחורות יחלפו על פני ידי המושטת מבלי לחשוב שגם אני מעניק להן הזדמנות למשהו טוב. אני לא יודע.

 

כך או כך, אני צריך להתחיל לצעוד.

 

• רוצים לקרוא עוד סיפורי פרידה? הקליקו כאן