עורך דין שנשוי לעורכת דין, ושרוב חבריו הם עורכי דין (מה לעשות, ככה יצא) עוד יושב לילות כימים וכותב מותחנים משפטיים? מה אני, מזוכיסט?. אז, לא. אני פשוט אוהב מותחנים משפטיים. חוץ מזה, כאשר עוברים על רשימת הסופרים שכותבים בז'אנר הזה מגלים שלא מעט מהם היו עורכי דין. כלומר, איני המזוכיסט היחיד.
חמשת הספרים שבחרתי להמליץ עליהם לא רק שהסבו לי הנאה רבה והשאירו אותי ער שעות ארוכות, אלא העניקו לי השראה לכתיבת שני ספריי האחרונים (ספרי מתח משפטיים, כמובן).
"מוריד הגשם" מאת ג'ון גרישם (הוצאת "מודן")
אין ספק שגרישם הוא אבי הז'אנר וכן עורך דין בעצמו. מעבר לעלילות המותחות, ספריו מאפשרים הצצה מעניינת למערכת המשפט האמריקאית, ומכיוון שמערכת המשפט היא ראי של החברה שבה היא פועלת, אזי גם של החברה האמריקאית עצמה.
"מוריד הגשם" הוא לדעתי הספר הטוב ביותר שלו (שהפך לסרט קצת פחות טוב). גיבורו של הספר, רודי ביילור, סטודנט למשפטים שטרם סיים את לימודיו מייצג חולה לוקמיה ומתמודד מול חברת ביטוח עשירה המיוצגת על ידי עורכי דין ותיקים ומנוסים.
את הספר קראתי באוניברסיטה כשעוד חשבתי שהעבודה של עורך דין דומה למה שרואים בטלוויזיה. הצורה המעניינת והנוגעת ללב שבה מתאר גרישם את ניסיונותיו של עורך דין צעיר להשתלב במקצוע היתה קדימון לחיים האמיתיים שבדרך.
ספרי "רמפול" מאת ג'ון מורטימר (למיטב ידיעתי ולצערי, טרם תורגמו לעברית)
מה"אולד ביילי" (בית המשפט הפלילי של לונדון) בלונדון מגיע רמפול עם תרגילים משפטיים מבריקים, סיפור מתח משובח, שנינויות בריטיות וכמובן אישתו, או כפי שהוא מכנה אותה: "זו שחייבים לציית לה". בניגוד למקצועיות, הכוחנות והקור שמאפיינים את שיטת המשפט האמריקאית, כפי שהיא מוצגת בספריו של גרישם, כאן יש יותר אי סדר ויותר אנושיות.
הספר החביב עליי בסדרה הוא "Rumpole and the Reign of Terror" בו מגן רמפול על רופא פקיסטני הנאשם בסיוע לאל קעידה. גם פה, כמו בשאר ספריו, גיבורת המשנה היא לונדון, שם למדתי תואר שני במשפטים, וכאשר היה לי משעמם (וזה קרה לא מעט), הלכתי לשמוע דיונים ב"אולד ביילי".
"בסימן ונוס" מאת אורי אדלמן (הוצאת כתר)
מעבר לעלילה שמזכירה נסיעה ברכבת הרים, הספרים של אורי אדלמן ז"ל, ובמיוחד "בסימן ונוס" מתאפיינים בתכונה די נדירה לספרות המתח: הומור. בספר הזה יואב, סטודנט למשפטים, ותל אביבי נהנתן, מוצא את עצמו חשוד עיקרי ברצח של ידידתו. בעזרת הרבה תושייה, קסם אישי ומעט ידע משפטי הוא מנהל מסע
להוכחת חפותו ולמציאת האשמים האמיתיים ברצח.
ערך מוסף מבחינתי בקריאת ספריו של אורי אדלמן הוא העובדה שאמנון ז'קונט שערך אותו עורך גם את ספריי שלי. מבחינה זו, כאשר אני קורא את ספריו של אדלמן אני מרגיש קצת ששנינו למדנו באותו בית ספר.
"היער" מאת הרלן קובן (הוצאת ידיעות אחרונות)
פול קופלנד הוא תובע החוקר את הרצח של אחותו, שלפני עשרים שנה נכנסה עם עוד ארבעה צעירים למעבה היער ולא שבה, ואת היעלמותה של אמו. בין לבין הוא גם תובע נגד נאשמים באונס ומתמודד עם בקשה של גיסו וגיסתו לשקר עבורם על מנת להוציאם מתסבוכת אליה נקלעו.
אמנם אין המדובר במותחן משפטי, אולם הקונפליקט בין חובות התפקיד של עורך דין ומגבלותיו ובין האינטרסים האישיים מאפיין מאוד את הז'אנר.
"עפולה, רחוב האופרה 3" מאת גל אמיר (הוצאת "כנרת זמורה ביתן")
גם כאן הסופר הוא עורך דין. במרכז הספר עומדת דמותה של עורכת הדין סוזן סעדון המנסה לשקם את חייה לאחר שאיבדה את בעלה, ואת אחת מעיניה, בפיגוע. בתוך כך היא גם משמשת כסנגורית של נאשם ברצח.
מה שהופך את הספר למהנה במיוחד הוא גיבורת המשנה של הספר: העיר עפולה. הספר מעביר בצורה נפלאה את הריחות, הקולות ומערכת המשפט שכאילו התאימה את עצמה לאופייה של העיר.
המותחן החדש של ליעד שהם "מספר חסוי" יצא בימים אלה בהוצאת כנרת זמורה-ביתן