הורים, אמרתם "לא"? אז לא!

מה פירושה של המילה "לא" בבית הפרטי שלכם? האם הפירוש הוא "אולי" או "תן לי לחשוב על זה"? הפסיכולוג גיל ונטורה מזכיר לנו ש"לא" אומרים רק פעם אחת ושכדאי שהפירוש יהיה פשוט "לא". הורים יקרים, כשאתם אומרים לא, למה אתם מתכוונים?

אחרי ארוחת הצהריים בא הנסיך הקטן ומבקש לקחת ארטיק מהמקפיא. בואי נניח שאמרת לו "כן".

 

הוא פונה אליך ואומר: "אמי היקרה, האם את בטוחה ב'כן' שלך? האם שקלת את כל ההשלכות הבריאותיות של מתן הקרטיב? האם את חשה, אמי-מולידתי, שהחלטתך נתקבלה בלב שלם, ובלא הפעלת לחץ מצידי?"

 

תני לי להמר על משכורתי החודשית שמעולם לא נחשפת לדיאלוג הזה. מהרגע שיצא האישור מפיך, הבריון הצעיר מזנק כרקטה שלוחה אל המקפיא ומשאיר ענני אבק מאחוריו.

 

כעת, הבה ונבקר בתסריט השני: אמרת לו "לא".

 

בן רגע הופך הנער לאשף המשא ומתן הממולח. כל האסטרטגיות כשרות. החל מטקטיקת הפיתוי החלקי ("אולי בכל זאת? רק הפעם הזאתי וזהו!") וכלה בנגינה מיומנת על מיתרי האשמה ("אבל למעיין את תמיד מרשה. את רואה שאת אוהבת אותה יותר?!")

 

אין בליבי על אותו ילד מוכשר שלך. התנהגותו היא סופר נורמלית. עוד לא קם הזאטוט שיפתח במצהלות שמחה כל אימת שמציבים לו גבולות. השאלה הקריטית היא מה זה עושה לך.

 

אמרי לי בכנות, אחותי להורות, האם ה"לא" שלך נסדק? האם את עוטפת אותו בנימוקים אמפתיים? האם את מעבירה אותו בעל כורחך לסטטוס של "אולי"? אם כך הדבר, כדאי שתיפרדי ממנו לשלום. בזה הרגע ה"לא" שלך הפסיק להיות "לא".

 

המילה "לא" ופירושיה השונים

הורים יקרים, תהיתם פעם מדוע אנחנו משתמשים במילים במחיצת ילדינו? בין השאר כדי לחסוך מאיתנו את הצורך לעשות הכל בעצמנו. כשאתה פוקד על בתך בקול מתוק "סדרי את החדר, נסיכה שלי", חסכת לך עשר דקות מייגעות של התכופפות על ברכיים לצורך איסוף ערמות הג'יפה שמתפקדות על תקן הרצפה בחדרה. כל הורה סטנדרטי מותש יאמר לך שמדובר בחסכון אנרגטי משמעותי בהחלט.

 

אבל ישנו סוג מיוחד של מילים, פרי פיתוח אבולוציוני של אלפי שנים, שמהוות את אחד הגאדג'טים החיוניים ביותר להורה: מילות הגבול – המילה "אסור" ואחותה, המילה "לא". מילים אלו כל כך הכרחיות לנו, כיוון שהן מתפקדות על תקן של רמזור: הן שולטות על התנהגות הילדים גם כאשר המשטרה (ההורים!) לא נוכחת שם באופן פיזי.

 

הבאסה היא, ששתי המילים הללו הן מילים מופשטות, מה שאומר שלוקח זמן לילד לקלוט את מלוא משמעותן. אם תיקח מילה מוחשית כמו "תפוז", הרי שאין בעיה ללמד את הילד מה זה – שים לו תפוז ביד, תגיד לו "הנה תפוז", חזור על התהליך כמה פעמים. האיינשטיין הקטן שלך רכש עתה מושג חדש.

 

מילות הגבול הן סיפור קצת יותר מורכב. בהתחלה אנחנו קושרים אותן למשהו מוחשי או לאירוע פיזי המתרחש בסביבתו של העולל: "כריסטינה, בבקשה לא להנחית מטאטא על ראשו של החתול!", בשלב הבא, אנחנו מרחיבים קצת את המשמעות הקונקרטית של "אסור" לפעולות רחבות יותר: "כריסטינה, לא להרביץ!". בשלב הסופי, ילדכם כבר החכים כדבעי וכעת די לסנן לעברו אך ורק את המילה "לא!" כל אימת שהוא רק שולח מבט של זדון בחתול, והדרדק מבין היטב את המסר.

 

כל זאת בתנאי...

 

כל זאת בתנאי שדאגנו מראש שמשמעות הביטוי הקצר הזה תהיה פשוטה, ברורה ומוחלטת. "לא" אמור להיות הגבול האחרון. אחריו אין דיונים ואין התפלפלויות מתישות שרק מביאות לך את הנרווים. "לא" הוא כמו נקודה. אחריה מתחיל נושא חדש.

 

"תשאל את אמא"

"ואם אני בעצמי לא בטוח?" יזעם ההורה נוכח הקלישאות הפשטניות שלי, "ואם אינני סגור אם בא לי או לא בא לי לאפשר לו עוד ארטיק לקנח את ארוחתו הבריאה?" יפה דרשת, הורה יקר. סימן הוא שראשית כל אתה עצמך חייב להעניק כבוד ויקר למילה "לא", ולשלוף אותה מן הכיס רק כשהבקשה של יורש העצר מעוררת בך וטו מוחלט.

 

אתה לא בטוח? תגיד "אני לא בטוח" ,"אולי", "נראה", "תן לי לחשוב על זה" או האופציה האבהית הפופולרית: "תשאל את אימא". גם תפגין כנות, ובעיקר תלמד את צאצאיך על ההבדל המהותי בין הדודה "אולי" והדוד "לא".

 

כי רגע המבחן יגיע. הוא יגיע. בשבת בצהריים תנומו לעומק את הסייסטה השבועית, ובנכם הצעיר ועתיר האדרנלין ישוטט משועמם בבית. אז הוא יתקל בצנצנת הזכוכית ההיא, עם השוקולדים העטופים בנייר כסף, שהורה רשלן שכח להכניס לארון. קרב איתנים יתחיל בנפשו, קרב שבו יחסי הכוחות מלכתחילה נוטים לצד אחד.

 

בפינה השמאלית יתייצב המתמודד המוחשי: מראה השוקולד המפתה עד כדי טירוף, וזכר טעמם המתוק של אחיו לקופסה, מנוחתם עדן. בפינה הימנית, המתמודד הטירון יותר, העמום יותר: האיסור שהטילו ההורים – "לא אוכלים ממתקים אחרי הקינוח!". ציווי מופשט שמנסה בשארית כוחותיו להתגבר על העטיפה המושכת והריר הנוזל.

 

אני לא יודע אם המלאך שלכם יעמוד במבחן או לא. בדבר אחד אני בטוח: ככל שה"לא" שלכם ברור, מוחלט ובלתי נסלח יותר, רבים הסיכויים שהקטן יפגין דחיית סיפוקים מכובדת.

 

חוכמת המשחק: אין איסורים – אין כיף!

תתפלאו, אבל אחת הדרכים האפקטיביות ביותר ללמד ילדים לכבד גבולות היא לשחק איתם – במשחקי שולחן, משחקי קבוצה, תחרות, ובעצם כל משחק שיש בו חוקים וכללים. כאשר ילד נחשף למשחק תחרותי, תאוות הניצחון הבריאה שלו הופכת אותו למגן הגדול ביותר של החוקים והאיסורים.

 

איך בדיוק? קחו קבוצת ילדים בני שמונה, זרקו להם כדור, ומיד תראו כיצד הם מתארגנים על כללי אסור ומותר. הם מתארגנים לשתי קבוצות כדורגל, קובעים בין אלו שתי נקודות עובר השער ומהו קו החוץ שאותו אין לעבור, ומסכימים בפה מלא לאיסור הכדורגלני החמור שאסור בתכלית האיסור לגעת בכדור ביד. כל התענוג שבניצחון סוחף על הקבוצה היריבה נעוץ בכך שההתמודדות היתה הוגנת ועל פי ההסכמות שבאמנת מנצ'סטר יונייטד.

 

הילדים בעצמם יטילו סנקציות חברתיות חריפות על מי שיעז להפר את הכללים. מי שינקוט באלימות יתרה וישלח יד בשחקנים יריבים, יגלה במהרה שהקבוצה מתנערת ממנו ואינה חפצה שוב לשחק איתו. ידידו של אותו בן עוולה בריון, הנוטה להתלונן מרה כל אימת שהחלטות הרוב במשחק אינן על פי טעמו, יוכתר בתואר "רגזן" ואף הוא יזכה לגנאי ארסי.

 

כל אותם משחקי ילדות מאולתרים ונפלאים כדוגמת "דג מלוח", "קלאס" "המלך אמר" ושכניהם, הינם בעצם סוכן מכירות התפתחותי מופלא, שמשכנע בדרכי נועם את הילד בכך שעולם שיש בו גבולות, איסורים ומטרות, הוא עולם שקל יותר למצוא בו משמעות, וגם קל יותר להינות בו.

 

אז אם חלקכם עם הוותרנים, וה"לא" שלכם מתכווץ במהירות למימדי "אולי", ואחר כך עובר שרינקינג סופי וטרנספורמציה ל"כן", זכרו את אמירתו החכמה של אחד מאבותינו הרוחניים: "יש רק שתי סוגי טרגדיות בעולם. הראשונה היא לא לקבל את מה שאתה רוצה. השנייה היא לקבל אותו".

 

נ.ב

תודה עצומה לדורלי רוזנשטיין, ממכון "כישורי למידה", שנטעה בי את הרעיון וההשראה.

 

• גיל ונטורה הוא אבא לשניים, פסיכולוג, מפתח ומעביר את הקורס "חשיבה יצירתית - מהמוח אל השטח", יועץ קריירה ומאמן חשיבה, מרצה לפסיכולוגיה התפתחותית ואחראי ארצי על קורס אינטליגנציה אנושית באוניברסיטה הפתוחה.

 

• לכל הטורים של גיל ונטורה.