בילוי לילי בת"א: מסע חסר תכלית עם תגלית

אחרי שהתמודדתי עם גברברים צופרים בחניון הצפוף ועם הסלקטורית הגלית-גוטמנית בכניסה לדאנס-בר הנחשב, נאלצתי להילחם על חצי משבצת מסכנה בשביל לרקוד ועל קצת אוויר לנשימה. לקראת סופ"ש, החיים הקשים של בליינית עירונית

לא רק דייטים יכולים להיות מאוד מתישים. אם תרצו לבלות באחד הדאנס-ברים הנחשקים של תל-אביב בסוף השבוע, לשטוף קצת את העיניים, לפזז על הרחבה ולשכוח לכמה שעות מכל אירועי השגרה, ניצבת בפניכם משימה לא פשוטה. תוכלו לצפות לרצף של אירועים מתישים ומורטי עצבים בדרך אל הבר הנכסף, וגם בתוכו.

 

האירוע המתיש הראשון הוא מצוקת החנייה. אני אפילו לא מדברת על מציאת חנייה באחד הרחובות הסמוכים למקום, אלא על מצוקת חנייה בחניונים עצמם. הגעתם לאזור המיוחל? יש בערך 20 חניונים סביב, אבל כל אחד מהם מפוצץ, וגם אם לא הבחנתם בכך, השלט "מלא" ממילא יחסום לכם את הגישה.

 

"אל ייאוש", אתה אומרים לעצמכם, "נזחל באיטיות בין הרמזורים עד שנגיע לחניון הבא". הרי כבר נאמר, "יגעת, מצאת- תאמין!" מצאתם חניון עם מקומות פנויים? מעולה! אבל גם כאן עלולות לצוץ הפתעות לא נעימות. להלן תיאור מקרה שקרה לי לא מזמן:

 

החנייה היחידה שהיתה פנויה היתה זאת שממוקמת בדיוק ליד היציאה, בדיוק בגודל האוטו, עם שלט ענק מלפנים ועמוד רחב משמאל. שנייה לפני שהחלטתי לסגת מהאתגר ולבדוק מה קורה בחניון הבא, השומר בכניסה התחיל לעזור לי לתמרן. ובדיוק כשהייתי תקועה בין העמוד לשלט הכניסה, הוא עזב אותי כך, אמר: "עכשיו תעשי רוורס" והתפנה לרכב הבא.

 

"מה עושים עכשיו? אני תקועה!"

 

ואז, כמו פטריות לאחר הגשם צצו כל הגברברים, נשמות טהורות, והציעו לעזור. היו גם כמה נשמות פחות טובות, שצפרו לי מאחור בעצבנות.

 

בסוף נכנע הנשמאמי ללחצים סביבו

אחד הנשמאמים תפס פיקוד ואמר לי שיחנה במקומי. "סבבה", אמרתי. אבל גם הנשמה לא צלח את המשימה. חבר שלו, פחות נשמאמי, הדביק בינתיים מוחטות לרצפה בזו אחר זו ודחק בחבר שלו להתחיל לזוז. לבסוף נכנע הנשמאמי ללחצים סביבו, או הכיר בכשלונו במילוי המשימה ,ואני יצאתי איכשהו מהחניון, בדרכי המתישה לחניון הבא. רק לאחר שלושה חניונים נוספים מצאתי מנוח לגלגליי.

 

הגעתי לדאנס-בר המיוחל, שם התרחש אירוע מתיש מספר 2: אתם תעמדו בכניסה, סביבכם מתגודדים עוד 30-50 חבר'ה שרוצים כמוכם כרטיס כניסה לבר הנחשק. צפו להמתנה ארוכה ולסלקציה חסרת כל היגיון, שבדרך כלל מתבצעת בידי מגה-כוסית עם לוק קשוח של גלית גוטמן כמנחת "הדוגמניות". אותה סלקטורית לעיתים מחזיקה רשימה בידה. רשימת המוזמנים בדרך כלל פיקטיבית לחלוטין (אני מתה פעם לראות אם בכלל כתוב בה משהו), והיא נועדה לשמש את הסלקטורית תירוץ לומר "לא" לכל מי שלא מתחשק לה להכניס למקום. אבל אם כבר חייכתם אליה יפה (אני אישית תירגלתי את זה הרבה מול המראה) ואתם בפנים - צפו לעוד כמה הפתעות.

 

אתם בפנים, אז אפשר לנשום לרווחה?

 

אז זהו, שלא.

 

אני נכנסת, וכאן מתחיל אירוע מתיש מספר 3: אני מנסה לפלס את דרכי לחצי משבצת ריקה, בה אוכל גם לעמוד וגם לרקוד (אבל בלי תנועות ידיים, כי זה כבר עלול להיות ממש מסוכן). אז תוקף אותי מכל הכיוונים גל של דחיפות מצד אלה שעדיין מחפשים חצי משבצת לעמוד בה (והם כבר בסיבוב העשירי שלהם.) כתוצאה מכך, אני מוצאת את עצמי פתאום במקום בלי שיווי משקל (במקרה הטוב) או אוויר לנשימה (במקרה היותר חמור).

 

ואז, בצעד נואש ובמבט מיואש, אני מסתכלת סביבי ורואה שצידו השני של הבר פחות עמוס. הייתכן?

 

באותו רגע הפכתי גם אני רשמית לאחת מאלה שמעיפים אנשים מהמשבצת שלהם בדרכם למשבצות הפנויות. למרבה הצער, כשהגעתי כבר למקום המיוחל, הבנתי שזו בסך הכל היתה אשליה אופטית.

 

וכאן המעבר לאירוע מספר 4. הוא אמנם יחסית בלתי שגרתי, אבל נוסף למסיכת ההתשה הכללית שעברה עלי: פתאום הרגשתי שהגעתי למסיבה של תיכון. גילית את עצמי מוקפת חבורה קופצנית של בני ובנות 18, שמדברים ביניהם אנגלית במבטא אמריקני כבד. ואז נזכרתי: וואלה, הם מפרויקט תגלית, אמרתי לעצמי. החבר'ה האלה השתלטו לגמרי על מקומות הבילוי בעיר, והם נוהרים דווקא לכל הברים הכי נחשקים. כנראה לא סתם נאמר, "תגלית- פרויקט עם תכלית". החבר'ה האלה יודעים מה הם עושים!

 

שלא תבינו אותי לא נכון, הם חבר'ה ממש מקסימים, שעושים כאן דברים נפלאים. אבל הם לא מגיעים לבילוי בזוגות, בשלשות או בחמישיות. הם באים בחמולות של 30 לפחות. ואז אני מנסה לחשוב מה קרה לסלקציה בכניסה? הרי המקום מיועד לבני 27 פלוס, ואילו הם בני 18, במקרה הטוב. אבל אז דמיינתי לעצמי חבורת בנות אמריקניות צועקות excuse me בחינניות לסלקטורית בכניסה ונכנסות כמו גדולות, בלי שום בעיה.

 

אירוע מתיש מספר חמש מתרחש כשרציתי לשתות קצת אלכוהול, כדי להשכיח את כל החוויות המצערות ויגרום לי להרגיש כאילו אני באמת נמצאים במקום הכי שווה בעיר, אחרי כל התלאות שעברתי. אבל מה לעשות, כל הדרכים שהובילו אל הברמן היו מאוישות עד אפס מקום. אז המשכתי לפזז עוד קצת אל מול החבר'ה מתגלית, לפחות עד הרגע בו הדיג'יי החליט לשים את "שיר השיירה", ואז הרגשתי שנזרקתי אחורה בזמן, ולא ממש בצורה חיובית.

 

וזה בעצם היה כבר אירוע מספר שש, שבהחלט היה הקש ששבר את גב הגמל בשיירה. משהו שגרם לי לרצות לדרוס את כל האנשים בדרך ליציאה ולחזור הביתה, למיטה.

 

• יש לכם דו"ח משעשע על חיי הלילה של הסינגלים בעיר שלכם? המלצות מפורטות למקומות בילוי שכדאי לפקוד כדי למצוא בן/בת זוג או לתחזק זוגיות קיימת? שתפו את החבר'ה