בשנים האחרונות נדמה כאילו נעלם השמאל הישראלי אל שוליים צרים: מי שבמחנה השלום הוא שמאל, זה ברור. מי שחברתי - פעם היה שמאל והיום הוא פשוט חברתי. בשנים האחרונות היטשטשו ההגדרות הללו, עם השינוי במפה הפוליטית, עם השינויים הפרסונאליים במפלגות השונות ועם השינויים הגלובאליים - כלכליים כמדיניים.
מחנה השלום הציוני נדחק אל המרכז, בעוד הרדיקאלים נדחקו אל השוליים. שוחרי הצדק החברתי נדחקו ברובם אל מחוץ למפה הפוליטית ומעטים מאוד מהם שרדו במפלגות השונות.
מרצ נותרה אחת המפלגות היחידות שמרכזת את כל פניו של השמאל הישראלי הציוני. אלא שבשנים האחרונות הצפינה מרצ אל מחוזות הניכור מהעם. נכון שמעולם לא הייתה למרצ הצלחה מרשימה במיוחד בשכונות ובפריפריה, אך במקום להתקרב אליהן היא רק מתרחקת מהן.
אינני חברת מרצ, אבל אני עדיין רואה את החשיבות הגדולה של מפלגה בעלת סממנים של שמאל ציוני סוציאליסטי במפה הפוליטית. במובנים רבים נדמה היה שהיא מהווה את מקום המפלט האולטימטיבי למאוכזבי העבודה הנוטים מעט שמאלה ממנה, ולאלה מהשכונות והפריפריה שלא יכולים למצוא בית במפלגת העבודה מאחר שבעיניהם היא עדיין מסמלת את עוולות מפא"י והמערך.
אבל בשנים האחרונות הפכה מרצ למעוז הקיבוצים, השמאל הרדיקאלי והצעקני ומחנה השלום המנותק חברתית.
אין כל פסול בקיבוצים או בקיבוצניקים. הם אנשים מצוינים שעשו ועושים הרבה למען החברה והמדינה, אלא שגם להם כקבוצה יש אינטרסים פוליטיים, אינטרסים שלא תמיד עולים בקנה אחד עם אלו של תושבי עיירות הפיתוח למשל. התנגשות של אינטרסים היא דבר טבעי, הבעיה מתחילה כאשר מרצ נתפסת כמשרתת אוכלוסיה מסוימת בלבד, כלא מתקשרת עם קבוצות אוכלוסייה גדולות.
לא מתקשרת? חוץ מאדם אחד - רן כהן.
גם בשמאל רדיקאלי אין פסול. אלא ששיח זכויות האדם החשוב כל כך, הפך לצעקני ואף לצורם לאוזן יותר מסורתית. עבור רבים מאד מרצ מייצגת את האינטרס של קבוצת שמאלנים קטנה ושל הפלסטינים ולא את האינטרס הציוני כולו. מאז שנבחר יוסי ביילין לראשותה על גבי יוזמת ז'נבה, חל נתק מוחלט בינה לבין הפריפריה וגם בינה ובין חלק ניכר ממצביעי העבר שלה, בגלל השפה ה"תל-אביבית" והניצוץ היוקרתי שהקרינה. השפה הביילינית היא שפת שלום אבל אינה שפה חברתית.
המועמדים לראשות המפלגה הם אנשים ראויים כולם, ממש כמו כל אלה החברים בה. אלא שמפלגה השואפת להשפיע על המציאות חייבת לעשות חשבון נפש לאור כישלונות השנים האחרונות.
יש למרצ הזדמנות בלתי חוזרת להציע שפה של שוויון, של דיאלוג אמת בין קבוצות בעלות אינטרסים שונים וגם דומים, שפה של שלום שאינו נכון רק מוסרית אלא גם כדאי חברתית וכלכלית. שפה של סוציאל דמוקרטיה ושל שוויון סוציאלי אמיתי.
אלא שבפוליטיקה, כמו בפוליטיקה, נושא-המסר חשוב לא פחות מהמסר. למרות שחיים אורון הוא סוציאל דמוקרט אמיתי, לנצח הוא יישאר הקיבוצניק שמשרת קודם כל את הקיבוצניקים. זהבה גלאון תהיה לנצח דוברת השמאל הרדיקאלי. אך רן כהן הוא היחיד שנתפס ציבורית כמנהיג יוני ופטריוט-ציוני, כדמוקרט ולוחם חברתי וכמגן עקבי ונחוש של החלשים בחברה הישראלית.
בחירת יו"ר מפלגה מעידה על בחירת דרך, על התכווננותה לאידיאולוגיה ברורה ולקהלים פוטנציאלים. הבחירה שעומדת בפני מרצ היא להיות מפלגה קטנה של קבוצת חברים מצומצמת או להפוך לאלטרנטיבה של ממש לאוכלוסיות רבות המחפשות בית פוליטי של צדק חברתי ושלום. אם מרצ חפצת חיים והשפעה, הרי שהיום המועמד הנכון הוא רן כהן.
תמי מולד-חיו, מראשי הארגונים לשינוי חברתי