אני רואה את הדם ואת החבלות, ועין ירוקה יפה

ניגשתי למחסן חשוך כדי להשתין, אבל אז אני מרגיש בבירור: מישהו מביט בי. אני מסתובב מהר, אבל אין אף אחד מולי. אני מכווץ את העיניים חזק בשביל לראות באפילה, פנימה יותר לתוך המבנה, ואז רואה משהו מכווץ על הרצפה. אני אוסף מקל מהרצפה לידי ומתקרב לאט ובשקט. אני שומע גניחה

אני משאיר את אזמי על החוף שלה ומתחיל לצעוד בחזרה לתוך העיר. השמש כבר עלתה והיא מכה בפנים שלי בחום נעים, אבל אני מסונוור ואני חותך דרך השכונה מימין, צפופה ושטוחה ומלאה בצמחים שמטפסים על כל חורבה או וילה.

 

אני חושב מה לעשות היום. אולי אחליף את השירים בנגן שלי ואז אלך לחדר כושר ואנסה סטים חדשים על המכונות? אני יכול להזמין סרט או משהו ולבלות סוף שבוע שקט, או שפשוט אתקשר לעדי ושוב נלך להשתזף בגעש.

 

אני מת להשתין. איפה עושים? לא נעים, כבר הכל מואר ואנשים יוצאים מהבתים. בסוף אני מוצא בזווית העין עץ תפוחים ענק ויפהפיה, וכשאני מתקרב אני רואה שמאחוריו יש משהו. מחסן? מוסך ישן? אני מחליט להיכנס ולהשתין שם ועכשיו.

 

אני פורם כפתור, פורם עוד אחד, ואז אני מרגיש בבירור: מישהו מביט בי. אני מסתובב מהר, אבל אין אף אחד מולי. אני מכווץ את העיניים חזק בשביל לראות באפילה הזו, פנימה יותר לתוך המבנה, ואז אני רואה משהו מכווץ על הרצפה. אני אוסף מקל מהרצפה לידי ומתקרב לאט ובשקט. אני שומע גניחה.

 

זה כבר בכלל לא גניחה, זה חרחור, חרחור ברור

"אהה, אחי, הכל בסדר גבר?"

 

אבל אף אחד לא עונה, ועכשיו זה כבר בכלל לא גניחה, זה חרחור, חרחור ברור. אני שואל את עצמי אם להמשיך בכלל או לעצור, להסתובב ולברוח. ואז, בתזמון מדויק, רוח בחוץ מזיזה את העץ הענק שבכניסה והמון אור חדש נכנס לחדר. אני רואה אותו, דקיק וקטן ומכווץ כולו על הרצפה.

 

בגילי? הומלס? למה הוא מופשל מכנסיים? ואז אני רואה את הדם ואת החבלות, והוא מנסה להביט בי, אבל העיניים שלו חצי עצומות ובמרכז המצח יש כוויה מגעילה שנראית כאילו מישהו כיבה עליו סיגריה לא מזמן.

 

"אתה בסדר? אתה רוצה שאני אקרא למישהו?"

 

הוא מתפתל על הרצפה, אין סיכוי שהוא סתם מסומם. אני מתקרב לכיוון שלו והוא מסריח מאוד, שתן או חרא או גם וגם, וכשאני מתקרב הוא ממלמל "בלי משטרה", חוזר על זה ומנסה להביט לי ישר בין העיניים.

 

"מה בלי משטרה, תקשיב, אני מזמין אמבולנס, הם לוקחים אותך לאיכילוב ומשם אללה ירחמו, שהם יחליטו. אני התפקיד שלי זה רק להוציא אותך מפה וחלאס, אוקיי?"

 

אבל הוא חוזר על המנטרה הזאת עוד ועוד, והקול שלו צרוד וחלש והיפה ביותר ששמעתי מימיי.

 

"בוא'נה, אני חייב לקרוא לאמבולנס, אוקיי? אתה צריך עזרה!"

 

יורדות לו דמעות ואני לא יודע מה לעשות. אני מוציא את הנייד וכבר מתחיל לחייג, כשהוא פותח עין אחת לגמרי, בקושי, ירוקה מאוד, ירוק חזק, והוא מביט ישר אלי, אז הטלפון נכבה לי.

 

אוי, נו, באמת, ואני מנסה להתעלם ממנו כשהוא מתחיל למלמל במהירות את הרוטינה של בלי-משטרה. "מה בלי משטרה, יאללה, תקפו אותך ערסים ובטח לקחו לך גם את הכסף או אנסו לך את החברה, מה אכפת לך משטרה או בטיח", ואני מדליק את הטלפון שוב ומחייג 101 ושוב הוא נכבה. רק אתמול הטענתי אותו!

 

"אני לא יכול לקום וכואב לי מאוד"

הבחור עוצר לרגע מהקולות שלו ומשפיל מבט. "יוסי", הוא אומר בקור רם וברור, "אני לא יכול לקום וכואב לי מאוד, תעשה מה שתרצה אבל תביא לפה מישהו מהר, אני לא רוצה להיות פה יותר. בלי משטרה, בלי אמבולנס".

 

ואני לרגע נבהל מאוד מכך שהוא יודע את השם שלי, ואז אני נזכר באורי, הרופא שזיינתי לפני שבועיים, איך שהוא התאהב בי ואמר לי שאפנה אליו תמיד בכל צרה. אני צחקתי עליו ואמרתי לו שצרות אין לי אבל קונדומים דווקא יש ושאני אבוא.

 

אורי עונה אחרי צלצול אחד. אני מסביר לו שאני לא יודע מה לעשות, שמצאתי מישהו זרוק, אולי הומלס, שנראה כאילו התחרעה עליו חבורה שלמה על ערבים או משהו, ושההוא רוצה עזרה, אבל בלי משטרה.

 

"תביא אותו", אומר אורי, ואני אסיר תודה לגמרי ואני כבר מנסה לרמוז לו שאגמול לו על כך אישית ובכל דרך שיבחר, אבל אז אני נזכר בפרקט המבריק של הדירה שלו ואיך צחקתי שאצלו הכל מסודר ונקי ואני אומר לו שהנער שמצאתי מלוכלך מאוד, יותר מדי בשביל הבית שלו. אורי אומר שאם ככה, הוא יבוא לאסוף אותנו לדירה שלי. אחרי שאני מסביר לו בקושי איפה אני נמצא, הוא מנתק ואני ניגש אל הילד הזה שעל הרצפה.

 

"עזרה בדרך, בסדר? יהיה טוב", אני אומר לו. "איך ידעת את השם שלי?"

 

אני מרים אותו בעדינות, הוא קל, אולי פחות מ-50 קילו

הוא רק ממלמל "אני משה, אני משההה!" ואני נותן לו ליטוף אחד עדין על הראש, טיפהל'ה נגעל, ואז מושך בעדינות את התחתונים שלו בחזרה למעלה ומנסה את אותו הדבר גם עם המכנסיים. "הכל יהיה בסדר", אני אומר, ואז אני מושך אותו, נורא בעדינות, ומרים אותו, קל, אולי פחות מ-50 קילו, מתחיל לזוז לכיוון היציאה כשהוא מאבד את ההכרה והראש שלו נשמט אחורה.

 

ואז מגיע אורי, חתיך הורס, מריח היסטרי, נותן בי מבט אחד מהכניסה ומחייך, ואז מבט נוסף במה שיש לי על הידיים, פולט קללה ביידיש ורץ לרכב לפתוח לי את הדלת.

 

אני מניח את משה במושב האחורי בעדינות ואז מתיישב במושב ליד הנהג. אורי שולף מאיפשהו קופסת מגבונים לחים ונותן לי. הוא נראה כאילו הוא מתכוון לשאול משהו, אבל במקום זה הוא מתחרט, פותח את הרדיו ומתחיל בדהירה מטורפת לכיוון הבית שלי.