הלב קורא הביתה

חיים באר חוסך כסף כדי שיוכל לנסוע לחו"ל לכתוב ספר חדש וסמי ברדוגו עוזב את הארץ כדי שיוכל להיות ביקורתי על משפחתו וארצו. מדוע זקוקים סופרים מקומיים לעזוב את הסביבה הטבעית שלהם כדי לכתוב

כל מי שכותב יודע, שלעיתים סופר צריך לרדוף אחרי השראה עם מחבט ולפעמים הוא צריך לברוח ממנה כדי לחלץ ממנה יצירה. סופר הוא אמנם תבנית נוף מולדתו או גלותו, אבל לפעמים, באופן פרדוקסלי, חייב הכותב לברוח ממקור ההשראה שלו אל עבר מקום אחר. מקום שאת שפתו הוא אינו מכיר, בו הוא יוכל לכתוב מבלי שאף אחד יציץ מעבר לכתף שלו - במיוחד המציאות היומיומית שבה אנו חיים.

באר. חסכון למטרת נסיעה 

 

"בלתי אפשרי עבורי לכתוב פה", אומר הסופר חיים באר, "דווקא משום שאני לא יכול שלא לשים לב למה שקורה סביב. כדי לכתוב אני חייב להתרחק מישראל, מכל הרעש פה, מאנשים שמתקשרים אלי ומבקשים ממני לקרוא את כתבי היד שלהם".

 

הפעם הראשונה שבאר כתב מחוץ לביתו היתה בלונדון. "נסעתי עם דני קרמן לביקור לונדון", הוא מספר, "ושם התחלתי לכתוב את 'חבלים'. תוך שבוע סיימתי לכתוב את גוף הספר. זה לא היה בתכנון, פשוט נחה עלי הרוח".  אחרי שנתיים הוא זכה במלגת סופרים למימון שהות ביארנטון, כפר ליד אוקספורד. הוא הסתגר בקוטג' פרטי ותפר שם את הקצוות של "חבלים". גם את ספרו "לפני המקום" כתב מחוץ לישראל, הפעם בברלין ובדיסלדורף.

 

"זה היה מעניין נורא", הוא מוסיף, "יש איזה קסם או ברכה בזה שהסתכלתי החוצה ולא ראיתי נופים יפים, אלא קיר לבנים שבחיים לא ראיתי כמותו. זה היה באמת יוצא מן הכלל. כיון שגם בפריז, ואחר כך גם בברלין, אני לא דובר את שפת המקום, אז אני לא מתחבר לסביבה ועובד 16 שעות ביממה. אני קם מאוד מוקדם, יוצא רק לעשות קניות בסופר, מכין לעצמי אוכל, וחי כמו רווק זקן".

 

מה קובע אם תיסע או לא ולכמה זמן?

 

"אם הייתי יכול לנסוע לשנה, הייתי נוסע לשנה. מי שקובע את גבולות הזמן זה הכסף. פעם נסעתי לארבעה חודשים, פעם לחודשיים, ופעם לחצי שנה. אני חוסך כל מה שאני מרוויח כשכר סופרים ואחר כך אני מבזבז את זה וכותב עוד ספר".

 

זה מאלץ אותך לכתוב יותר מהר?

 

"אפשר לצטט את השיר הידוע: 'It's Now or Never', זה עכשיו, או אף פעם לא. אני לא חוזר עם ספר גמור אבל אני משתדל לסיים את המהלך של הספר בשהייה בחו"ל. אני יודע שכשאני חוזר ארצה, המציאות סוחפת אותי, אני לא יכול להתחבר אחר כך חזרה לטקסט".

 

החדר שוירג'יניה התכוונה אליו

כמו את באר, גם את הסופרת שולמית גלבוע, המציאות היומיומית סוחפת, והיא אינה מסוגלת לכתוב בה באופן סדיר. אבל אצל גלבוע, כמו אצל מרבית הנשים, צריך שיהיה כסף וחדר, כמו שכתבה וירג'יניה וולף ב"חדר משלה".

 

"אני משוכנעת שלנשים בכלל, ובטח לבנות דורי, יותר קשה", אומרת גלבוע, שבימים אלה הוציאה עם בנה גלבוע את הספר "יחידה נפרדת", "בזמני העול היה יותר עלינו, לגברים היה סטודיו לברוח אליו לי היה חדר ילדים. אני, למרות שפרסמתי ספר ראשון כבר בגיל 19, ברגע שנישאתי וגידלתי ילדים, היו לי שנות שתיקה עצומות. כתבתי ספר כל 10 שנים וגם אז רק ספרי סיפורים, כי אותם את יכולה לכתוב בהינף אחד כשאת מתפוצצת מהצורך הולכת לעבודה משכיבה את הילדים וכותבת בלילה".

 

כמו אצל באר, שהכתיבה בפריז נולדה במקרה, גם גלבוע גילתה את הכתיבה מחוץ לגבולות ישראל, כשזכתה במלגת כתיבה באנגליה, שם יצרה את הלהיט שלה "ארבעה גברים ואשה". "נסעתי לשם לחמישה חודשים ושהיתי שם בנתק מוחלט", היא מספרת, "זה היה רגע מבחן אמיתי. כל השנים אמרתי לעצמי 'את סתם מקטרת שאת מוכרחה לכתוב, אבל אם יהיה לך זמן לא תכתבי'. אבל האמת היא שברגע שהתחלתי לא יכולתי להפסיק".

 

"אלה היו חודשים של שיחרור חושים. זו היתה הפעם הראשונה שיכולתי להתחבר אל עצמי בלי הפרעות חיצוניות, ובלי ההפרעות שאת מייצרת לעצמך. אז גם קלטתי כדי להיות יוצר צריך להיות אנוכי כי אתה עובד מתוכך ובשבילך וברגע שאת מחליטה על סדרי עדיפויות בחיים את בולמת את עצמך כמו שאני בלמתי. האנוכיות מפרה. מאז, בכל פעם שאני רוצה לכתוב, אני יוצאת לחופשה וכותבת במקום רחוק מהבית".

גלבוע. חדר ילדים משלה

 

בניגוד לבאר וגלבוע, אצל הסופר סמי ברדוגו, שכתב רבי מכר שזכו להערכה כמו "ילדה שחורה" ו"יתומים", ההתרחקות למטרות התקרבות לאמת ולכנות רגשית – מהם תיוולד הכתיבה - פועלת גם בתוך גבולות ישראל ולא רק מחוצה לה.

 

"מישהו פעם אמר לי שסופר לא יכול לכתוב בבית שגדל בו ואני מיישם את זה" אומר ברדוגו, "אני מתרחק מבית הורי ומבית ילדותי, ומתוך המרחק הזה אני כותב. המרחק משמעותי עבורי כי בבית אני חווה חזרה אחורה בזמן. הזיכרונות והרגשות לא מאפשרים לך להיות אפקטיבי, אתה לא מרגיש איש כותב כשאתה בסביבה הזאת".

 

מתי הבנת את זה?

 

"די בהתחלה הבנתי שרק בת"א אני יכול לשבת ולהוציא סיפור. וזה התעצם. ככל שכתבתי יותר ביקרתי את בית הורי פחות. המרחק נחוץ כי אם אני לא בתוכו, מותר לי ללכת גם איתו וגם נגדו. כשאני שם אני לא יכול ללכת נגדו".

 

כשאתה כותב בבית הורייך אתה חש שאתה יוצא נגדם?

 

"במידה מסוימת פחדתי לכתוב כי חששתי שההורים שלי יפגעו. תמיד נתפסתי כילד מאוד רגיש. ולפתע, במשפחה, דווקא הכתיבה פתאום צבעה אותי באופי מאוד אלים, כי פתאום אני איש אחר, שכתב ספר והוא פרסונה בעיתון ונוסע לארה"ב ולאוקספורד. אם פעם הרגישות שלי התבטאה בהתכנסות, בלהיות בתוך הבית, עכשיו אני תופס מרחק, נוסע לכמה חודשים".

 

זו "תפיסת מרחק" מהמשפחה הגרעינית, מה עם מרחק מהמדינה?

 

"כשאני בחו"ל, ישראל קיימת בתודעה שלי ואני מרגיש רשות להגיד דברים שמציקים לי לגביה, הגבולות נפרצים במידה מסוימת ויש חופש שמועצם. היציאה החוצה מגורמת לי להרגיש פחות התנגדות לתאר את הקונפליקט שיש לי עם ישראל".

 

הפרעות נפשיות

כששומעים את ברדוגו ומבינים את התחבטות הנפש הקשורה לכתיבה, מבינים יותר את דבריו של הסופר איתן גלאס נחמיאס - שכתב את "אופרות בחמסין" – כשהוא מדבר על טורדנות-כפייתית. "לגבריאל גרסיה מארקס למשל", הוא מספר, "יש כל מיני חפצים שהוא חייב שיהיו

נוכחים בזמן הכתיבה, פרסה של סוס ואחרים. כשאתה כותב, משהו במנגנון הוודאות מתחרבן וגורם לך לנסות ולייצר וודאות כל פעם מחדש על ידי פעולות קבועות".

 

בניגוד לסופרים האחרים גלאס-נחמיאס לא נסע לחו"ל כדי לכתוב, אבל כן הרגיש חובה לצאת מן הבית בשביל הפעולה, ובחר לעשות זאת בלילות, בבית ההוצאה לאור בה עבד. "גרנו אשתי ילדי ואני", הוא מספר, "בצפיפות בדירה של חמותי. לא היתה לי פרטיות ולכן עבדתי שם. בבוקר זה היה חדר העבודה של בעלת ההוצאה והעורכת, ובלילה זה היה חדר העבודה שלי".

 

"בבוקר הספרים שם היו עזרי העבודה שלה, בלילה הם היו השראה לעבודה שלי. היה לי חשוב לייצר לעצמי את הזירה הקבועה, את ההרגל הקבוע. היה לי חשוב לחזור כל יום לאותה זירת כתיבה ולנסות לכתוב. אפילו סתם לשבת מול דף. הרי בסוף לילה של כתיבה יכול להיות עמוד, שורה או 20 שורות. אתה מייצר לעצמך זירה של יצירה".

 

הסביבה מטפטפת לעלילה?

 

"לא פעם האזור והסביבה נכנסים לתוך הסיפור, גם כשהעלילה לא מתרחשת בכלל במדינה בה אתה כותב. מספיק שהחלון בחדר בו אתה כותב, צופה אל מרפסת שיש לה דמיון זעיר למרפסת ספרדית כדי שתל אביב תהפוך לספרד באוגוסט. גם השלכת המצחיקה שיש בישראל יכולה להפוך באחת לפריז, גם אם מעולם לא ביקרת בה".

 

והיום יש לך חדר עבודה?

 

ממש לא. אני עושה שטויות כל היום, עובד במשרד פרסום. כדי לעשות את העבודה כמו שצריך הכותב צריך פנאי. והפנאי הוא פנאי כלכלי ולמרבית היוצרים אין אותו".