אני בשדרות למרות שהמדינה נטשה

לא בחרנו להיות חיילים אבל נקלענו לחזית ובחרנו להמשיך באתגר, להישאר בשדרות, לתמוך באוכלוסיות הזקוקות לעזרה. אבל גם בשביל להילחם במלחמה כזו, צריך כלים. לא נדבות

לפני שבע שנים, כשנפלו הרקטות הראשונות, התייחסנו לאיום בצורה קצת מבדחת. היו לנו בדיחות על קסאמים, חשבנו שהם כמו חזיזים של פורים שלא פוגעים באמת. אבל במשך הזמן החלו להיפגע אנשים, גם הבתים ספגו פגיעות והתחילה להתפתח חרדה. שדרות של היום היא עיר מתחרדת: כולנו הופכים מיום ליום ליותר ויותר חרדתיים.

 

חרדה מירי קסאמים סביב השעון אפשר להדגים למי שלא חי בשדרות בשתי דרכים: במלחמת המפרץ הראשונה חוו זאת באזור המרכז. במלחמת לבנון השניה היו אלה תושבי הצפון שהרגישו את האיום. אבל צריך לזכור שסך כל הטילים שנפלו על שכונה בגודל של שדרות בחיפה, משתווה למספר הרקטות שנופלות אצלנו ביום אחד של הסלמה. בשני המקרים הציבור הפסיק לתפקד, הבנקים נסגרו, אנשים נדדו מבתיהם. בשדרות חיים כבר שבע שנים בתוך מה שקוראים "שגרת חרום".

 

התחושה הזו הולכת ומצטברת, הולכת וגוברת. כל סיבוב של ירי שבו אנשים נפגעים - מסתיים בעזיבה של תושבים. כולם שואלים את עצמם האם ומתי זה יגיע אלי. המחשבה הזו של "עד מתי נוכל להחזיק מעמד" נוכחת כל הזמן במודע ובתת מודע ולעיתים היא עולה בשיח המשותף. התרגלנו להקשיב לרעש של המסוקים במקום לציוץ הציפורים. גם אם לא יורים קסאמים אנחנו כל הזמן קשובים, מתוחים ולחוצים.

 

לפני שבע שנים הצבא היה בתוך עזה והסתכלנו על המצב כבעיה צבאית שאפשר לפתור. בהמשך חשבנו שההתנתקות תביא לרגיעה, הרי לא תהיה להם עילה לייצר מאבק נגדנו, ונגיע להסדר. אבל התבדינו. אחר כך הגיעו המאבקים הפנים פלסטיניים, ואפילו עליית החמאס הביאה לתקווה שהוא ישלוט בשטח ושאפשר יהיה - כמו עם נסראללה להגיע להבנות על בסיס האינטרסים שלו. אבל גם זה לא קרה.

 

כך שאנחנו לא רואים את הסוף. אין תקווה. ואנחנו יודעים שתקווה היא מקור כוח מאוד משמעותי לאנשים במצבי מצוקה קשים, אבל לנו אין את הקרש הזה להאחז בו. זו אכזבה נוספת מהדרג המדיני, שאפילו תקווה הוא לא יכול לייצר בשביל שדרות. אם היינו מאמינים שעוד שנה או חצי שנה זה ישתנה, היה לנו הרבה יותר יכולת לגייס כוחות להתמודדות.

 

מה שכן מחזיק אותי כאן, זו תחושה שלא ידעתי שהיא קיימת בעוצמה כזו - התחושה שזה הבית שלי, גם הבית הפיסי, גם הקהילה שלנו בקיבוץ העירוני וגם הבית היישובי שהוא שדרות.

 

בעמותת גוונים אנחנו מפעילים 25 מסגרות תמיכה בשדרות, שמסייעות ליותר מאלף איש. גוונים מתמקדת בסיוע לאוכלוסיות מוחלשות, המטופלות על-ידי שירותי הרווחה והבריאות, בעיקר בשדרות ובנגב הצפוני. אנחנו מפעילים מסגרות ייחודיות עבור מגוון קבוצות באוכלוסייה ומשמשים כ"חממה" ליזמות וליזמים בשדה החברתי.

 

העמותה יוצרת תחושה שאנחנו שותפים לתהליך של בניה ופיתוח של היישוב. ולכן זה לא הזמן לצאת ממנו, אלא בדיוק הזמן להתחזק ולחזק אחד את השני. אנחנו לא מוכנים לוותר על הבית שלנו. אנשים שלא חשופים לאיום הזה מתקשים להבין את הפטריוטיות הזו, להבין איך דווקא המצב מחזק יותר את החיבור לבית ולמקום.

  

אנחנו מוצפים באהבה וחום. "רעלת הממתקים" על סוגיהם השונים שהותקפנו בה לאחרונה מעידה על אהבה ותמיכה ופרגון מצד הציבור, ועל כך אנחנו רוצים להגיד הרבה תודה. אבל הבעיה שלנו היא שהפכנו לחיילים שאין להם כלים להתמודד במלחמה. לא נותנים לנו אפילו פיתרון מיגוני. להרבה מאוד תושבים בעיר אין אפילו אפשרות לישון בשקט, כל הזמן הם בחרדה, והמדינה מורחת את הזמן.

 

יום יום אנחנו חווים כאן חוויה של נטישה. כשהצבא חיסל את חמשת בכירי הג'יהאד בבית לחם, הוא זכה לשבחים ודיברו על שיקום כח ההרתעה של צה"ל, אבל מבחינת תושבי שדרות המשמעות היא תחילתו של מטווח: חטפנו כ-20 קסאמים תוך חצי יום. המעגל הזה מתקיים שבע שנים. בכל הזדמנות הצבא מסביר לנו בצורה מנומסת שאין תשובה לקסאמים, משמע, המצב נגזר עלינו וצריך להתרגל.

 

תחושת הנטישה הקשה ביותר מבחינתי כמנהל ארגון שתומך באוכלוסיות נזקקות היא בהתעלמות של המדינה מהצרכים הייחודיים שלנו בתוך הקרב הזה על שדרות. מצופה מאיתנו להחזיק ולפתח מערך שלם של שירותים עם היקף צוותים שמפעילים שירותים דומים ביישובים אחרים שלא חשופים לאיום. למשל, כשאנחנו מנהלים מפעל מוגן ל-70 אנשים עם נכויות בשדרות עם מספר אנשי צוות כמו זה של מפעל דומה בתל אביב. כדי להתמודד עם המצב בשדרות אנחנו קולטים לצוות גם עובד סוציאלי ומדריכים נוספים שמאפשרים לספק את התמיכה הדרושה מבלי לשחוק את הצוותים. ואז המשמעות היא שיש לנו עוד חזית מלבד שיקום הנכים והתמודדות עם ירי הקסאמים: חזית כלכלית שפוגעת בביטחון שלנו לשלם שכר לכלל העובדים בעמותה.

 

אני ועוד אנשים רבים בשדרות בחרנו לעסוק כבר למעלה מעשר שנים בפיתוח הקהילה ובניית החוסן החברתי של היישוב. שלא מרצוננו נכפה עלינו להיות חיילים בחזית של מדינת ישראל. להיות היישוב הראשון בקו שצריך להראות את כושר העמידה שלו מול הטרור המתמשך המופעל על אוכלוסייה אזרחית. לכולם ברור שהתמוטטות חברתית וכלכלית של שדרות תעודד את דרך הפעולה הזו של החמאס. לאור זאת בחרנו להמשיך ולהתמודד בחזית אבל הציפייה שלנו מהמדינה היא להיות עבורנו עורף, לתת לנו את הכלים הדרושים להתמודדות עם המצב, לא כנדבה אלה כזכות.

 

כרגע אנחנו לא מקבלים סיוע משמעותי וכך פוגעים ביכולת ההתמודדות ובתחושת הסולידריות שלנו. לצערי, המצב הזה מזכיר יותר מדי את החיילים שנאלצו לקנות בעצמם אפודים כדי להילחם במלחמת לבנון השנייה.

 

אני רוצה לשאול את הדרג של מקבלי ההחלטות, עד מתי?

 

ניתאי שרייבר, מנכ"ל עמותת גוונים וחבר קהילת מגוון (הקיבוץ עירוני בשדרות)