מי אמר שקריירה ומשפחה לא הולכות יחד?

בשביל מי אתם עובדים כל כך הרבה שעות ביום, אם לא בשביל הילדים? אין מה לעשות, לפעמים זה בא על חשבון הסיכוי לראות אותם ערים מדי פעם. אין מה לעשות? הפסיכולוג גיל ונטורה דווקא טוען שיש

אתה נכנס הביתה אחרי שהמלחמה כבר הסתיימה. מפלצת הבלאגן השאירה כמה קורבנות על הריצפה וכתמי מאבק על הקיר, אבל החיילים הקטנים שלך ישנים.

 

ככה אתה פוגש אותם בחודשיים האחרונים מאז שהתחיל הפרוייקט – עיני מלאך עצומות, תמימות רכה שמקמטת לך את הלב וסוחטת ממנו אשמה חמוצה. "עוד תראו, יהיה בסדר", אתה לוחש להם בלי קול. "יבואו ימים יפים בהם נהיה יותר יחד. רק נתבסס, נסתדר, נצלח את משוכת החובות, ונגיע אל הבית הקטן בערבה. תנו לי רק עוד קצת זמן".

 

ובפנים עמוק אתה כל כך חושש שימות המשיח הללו יגיעו רק כשהם יחגגו את יום הולדתם השמונה עשרה.

 

בשביל מי אנחנו עובדים?

שלום לכם, אחיי בעלי המקצועות ה"חופשיים". אכן ביטוי שמתפוצץ מרוב כפל משמעות – להצמיד את המושג "חופשי" למשהו שכובל את נשמתך ושעותיך בשלשלאות כל כך כבדות נשמע, אעפס, מוזר משהו.

 

יכול להיות שתחשבו שיש בכך כמעט מן ההתעללות לנגן לכם על המצפון, בעוד אתם סבורים ששעות העבודה האגרסיביות שלכם הן בסך הכול אילוץ, מצב של אין ברירה. ליבי אתכם.

 

דרקון החרדה הקיומית כל כך משתק אותנו, עד שאנחנו מצייתים מבלי דעת לאותה משוואה מודרנית ארורה – יותר קריירה, פחות משפחה. אפילו בנינו לנו רציונליזציה פולנית אולטימטיבית: "בשביל מי אנחנו עובדים כל כך קשה, אם לא בשבילכם, פרזיטים?!". ואנחנו מטיחים בהם את המשפט הארור הזה כל אימת שהם מעיזים לבקש "אבא, בוא תשחק איתי קצת".

 

התפיסה לפיה קריירה ומשפחה יכולות – וחייבות - לשכון בשלום זו לצד זו, נתפסת כנאיבית במקרה הטוב, ואידיוטית במקרה הרע.

 

האמנם?

 

יותר מדי עבודה זה לא משתלם כלכלית

יש לי חבר. קוראים לו אמיר. סיפור מעניין. סטארטאפיסט שהביא אקזיט של החיים, דפק קופה – ובמקום לנוח על זרי דפנה ומזרוני דולרים, המציא את עצמו מחדש, והתחיל לעשות ליווי עסקי. כששאלתי אותו בשביל מה לו כל כאב הראש הזה, וההתבחבשות בדביקות הקיומית הישראלית, ענה לי בדרכו היבשה והלקונית: "תבין, אני לא רעב לכסף. אני רעב להצלחות". מכיוון שתמיד החזקתי מעצמי דביל בתכנון זמן, הטלתי עליו לטלטל אותי בנקודה זו.

 

אני זוכר את הרגע הזה בעוצמה בהירה: הוא לקח דף, שרבט עליו מערכת שעות שבועית מהירה, זרק אותו אלי וציווה עלי – "קודם כל, שבץ כאן את השעות שלך עם המשפחה!" הבטתי בו כהבט בן שבט נידח בחייזר הנוחת לו בריקודים על בקתתו. "מה משפחה? מה עם העסק? שיווק, מכירות, פיתוח מוצרים, קשרים, נסיעות. איפה כל זה ייכנס?" הקשיתי.

 

אמיר הבין שהבורות העסקית שלי התדרדרה לרמות קליניות. "תקשיב, ותקשיב טוב. אם אתה לא רוצה להיות סתם בעל עיסוק, אלא בעל עסק, אתה חייב להפנים שעסק אמור להיות מכונה שמייצרת כסף וזמן. לא רק כסף! הבט סביבך – טונות של נשים וגברים שורפים אוצרות של זמן בטרדות הקריירה, מחריבים אט אט את הבסיס המשפחתי שלהם, בעצם את הבסיס שלהם לאושר, ומשלמים באולקוס, גירושין, טיפולים פסיכולוגיים, אובדן כושר עבודה ומזוודה של ייסורי מצפון. בשלוש מילים – לא משתלם כלכלית!"

 

להפוך מפועל ליישות כלכלית

כיועץ קריירה, יוצא לי לטחון בראש לא אחת את השינוי המהותי שעבר המושג השחוק הזה "קריירה" בחמישים השנים האחרונות. השורה התחתונה שלי אליכם, עמיתי להורות, היא שהזמנים – כמה מפתיע – השתנו. פעם יכולת להירדם בתוך המשרה הבטוחה שלך, ולהתעורר רק עם בוא הפנסיה. ישראל הישנה חייתה לה מנומנמת בעולם של שכירים האוחזים במשרה אחת. תופעות קיקיוניות כמו "פרילאנס" או שכיר העובד בשני מקומות עבודה בו זמנית היו נדירות למדי.

 

היום אנחנו נדרשים לנהל את הקריירה שלנו עם אותה מחויבות וראייה קדימה שבה אנחנו אמורים לנהל את משפחתנו החמה. כמו שאינך יכול לסמוך על העולם החיצון שיקנה לילדיך גבולות נאותים, הרגלי תזונה שפויים, וכללי ריקוד סבירים שבין אדם לחברו, באותה מידה אל לך לסמוך על הבוס, או הממשלה, או חוש הצדק הסמוי של העולם שיעניק לך בטחון כלכלי, שפע חומרי ואופציות שכר.

 

אנחנו חיים בפלנטה שבה יצירתיות היא לא רק מילת מפתח, אלא נשק הישרדות בסיסי. מהרגע שפרי בטננו בקע אל העולם, אנחנו מחויבים ליצור אלטרנטיבות חדשות שיאפשרו לנו ליצור יותר כסף בפחות זמן. אנחנו חייבים לעבור במהירות מדיסקט של "פועלים שמשכימים כל בוקר לעבודה ושבים בסוף החודש עם התלוש", לגרסה חדשה של הורה: "ישות כלכלית המפתחת מוצרים ושרותים חדשים באופן רציף, על מנת לקיים ישויות כלכליות נוספות".

 

מחזירים את תחושת השליטה

"למה אתה מתכוון בדיוק?" שאלה אותי בתוכחה אמא אחת. "אני מתכוון לכך שתצטרכי למצוא דרכים להרוויח כסף בזמן שאת ישנה", שלפתי מן המותן. בתחילה היא רטנה כדבעי, אבל לאחר מספר שבועות הודיע לי ששכרה מישהי שתעבוד תחתיה ותקבל חלק משטף הפונים אליה, תמורת קופון נאה.

 

אמיר חייך כששמע את הסיפור הזה. באחת הפעמים שישבנו על בירה, יצא לנו לדבר על הפחד – הפחד ההורי ההישרדותי מ"מה יהיה?" הוא לימד אותי עיקרון כלכלי שהייתי שמח להנחיל לכל צמד אוהבים שאוחז בידיו זאטוטים בגדלים שונים: ככל שאתה נוטל את היוזמה לידיך, הרווח הכלכלי והפסיכולוגי שלך גדול יותר.

 

ברמה הכלכלית, אם אתה יוזם את השירות או המוצר, אתה צריך לשלם פחות דיבידנדים לעופות הטורפים שבדרך. ברמה הפסיכולוגית, נטילת יוזמה מחזירה לך באבחת נפש מהירה את אחת התרופות הטובות ביותר: תחושת השליטה.

 

היכולת לשים את היד על הגה החיים שלך – בבית ובחוץ – ממלאת אותך במאסות של המוצר הנקרא "אושר". אל תקחו זאת רק לרמה הפילוסופית. פשוט נסו לחשוב על העונג הצרוף שבלקבוע לעצמך בתחילת השבוע כיצד הולך להראות שבוע העבודה שלך.

 

הורים יקרים שלי, כולנו רוצים ביטחון. לעיתים כולנו נתקפים אימה מפני הבלתי ידוע. החדשות המציקות הינן שאנחנו חיים בעידן שאין בו ביטחון תעסוקתי אמיתי וקביעות מפנקת שהכירו אבותינו. החדשות האופטימיות הינן שהתקופה הזו מתפוצצת מרוב אפשרויות לשגשג. אנחנו צריכים ללמוד שפה חדשה, ולחפש ברעבתנות ובחיוך את סט הכלים שיאפשר לנו להשיג את הדבר שאני מסרב בכל נפשי לראות בו חלום בהקיץ – קריירה שחיה בשלום לצד המשפחה, ומשרתת אותה באופן אופטימלי.

 

לא תדעו אם לא תבדקו.

 

תודה וחיבוק לאמיר הרדוף. 

 

• גיל ונטורה הוא אבא לשניים, פסיכולוג, מפתח ומעביר את הקורס "חשיבה יצירתית - מהמוח אל השטח", יועץ קריירה ומאמן חשיבה, מרצה לפסיכולוגיה התפתחותית ואחראי ארצי על קורס אינטליגנציה אנושית באוניברסיטה הפתוחה.

 

• לכל הטורים של גיל ונטורה.