זה לא רק ספורט: הסינים והאולימפיאדה

האצטדיונים כבר מוכנים, הרקדנים יודעים את הצעדים מתוך שינה ואפילו הערפיח מראה סימנים של רצון טוב. אבל יש גורם אחד שמאיים על השליטה של הסינים באולימפיאדה המתקרבת: "הורסי השמחות" מבחוץ

שעוני-עצר ענקיים מפוזרים בכל מקום בסין ומתקתקים לאחור. נותרו עוד ארבעה וחצי חודשים עד לשעת האפס: 8.8.08, בשעה שמונה ושמונה דקות. מהדורות החדשות וגורמי התקשורת מעדכנים ללא הרף ומאדירים את האולימפיאדה הקרבה, ובבדק בית רציני וטיפוסי למשטרים קומוניסטיים, לא משאירים הסינים ולו מקום קטן לטעויות מצידם.

 

מבחינת מספרים, לפחות, הכנותיה של סין למשחקים מעוררות יראת כבוד. 30 מתוך 31 אתרי התחרויות, ו-44 מתוך 45 מתקני האימונים כבר בנויים ומלוטשים. בחודשים ינואר ופברואר נמדד שיא של 10 שנים בימים של שמיים כחולים בבייג'ינג. איך זה קשור? זהו ביטוי למלחמת החורמה שהכריזה סין על זיהום האוויר והערפיח הנורא שם.

 

גם מבחינה ארגונית מגיעה לסינים מדליית זהב. הרקדנים והשחקנים שייקחו חלק בטקסים כבר יודעים את צעדיהם כל כך טוב, שאפילו אם יעירו אותם באמצע הלילה לצלילי מפציצי קרב וההמנון היפני, הם יבצעו את תפקידם בקלות וללא כל פגם ורבב. גם את הלא צפוי כובלים הסינים בשלשלאות ברזל, כאשר ציים של מטוסים מצוידים בחומרים מורידי ומונעי גשם, מוכנים ומזומנים להפציץ את העננים במקרה ואלה יחליטו לבגוד בסינים ולנסות לפגוע במזג האוויר.

 

יש רק בעיה אחת עימה לא יודעים הסינים להתמודד: "הורסי השמחות" מבחוץ. אינני מסוגל שלא לתהות: איך תשפיע "חדירת" תקשורת זרה, כמו גם מיליוני תיירים, למערכת טוטליטרית משומנת וביצועיסטית העונה לשם "סין"? הרי לתיירים מבחוץ כללי משחק משלהם, ובניגוד לנתינים, הם אינם כפופים לחוקי ממשלת סין. יש סבירות כל כך גבוה ל"פאדיחות" במקרה הטוב ולתקריות הרבה יותר לא נעימות במקרה הרע, שאני בהחלט אופתע אם לא יהיו כאלה.

סופרים את הדקות (צילום: איי פי)

 

חלום או סיוט?

לפני ש-הו ג'ינטאו, נשיא סין, הולך לישון, הוא בוודאי מריץ לעצמו את התסריט האולימפי האידיאלי בראשו: שמיים כחולים, אוויר נקי, ספורט הוגן, מדליות זהב, תקשורת אוהדת, קהל משולהב, לגיטימציה וסימפטיה עולמית כלפי סין. לא לשווא עמלים הסינים על מה שהם מכנים "מפגן עוצמה שהעולם עוד לא ראה כמותו". האולימפיאדה, כחגיגת ספורט גרנדיוזית של שבועיים, אמורה לסמל יותר מכל את השתלבות סין במשחק העולמי, ואת הדומיננטיות שלה במאזן הכוחות.

 

אני מדמיין לעצמי שמדי מספר לילות, מזנק משנתו מר ג'ינטאו למצב ישיבה, מזיע ונסער אחרי ששוב חווה את הסיוט החוזר, סיוט שנקרא "שידור חי".

 

אין לדעת מהיכן תבוא הרעה. ספורטאי נבחרת טייוואן קוראים לעצמאות באמצע צעידת טקס הפתיחה? או שמא יהיה זה קופץ לרוחק אנונימי, אשר רגע לפני הקפיצה הגורלית יוריד את האימונית, יזעזע את העולם, וירוץ בשידור חי כאשר על חולצתו כיתוב בסגנון "תשוחרר טיבט" אל מול אלפי המצלמות? זוכה מדליית זהב, שמזכיר בנאומו את רדיפת הפאלון-גונג? או אולי סתם תמונה של צופה עם שלט פרובוקטיבי, שיזכה לפרסום חוצה יבשות?

גם בהודו מפגינים נגד האולימפיאדה בסין (צילום: איי אף פי)

 

"אולימפיאדת הג'נוסייד"

ארגוני זכויות אדם עושים כל שביכולתם על מנת להפעיל לחץ על משתתפי ומארגני המשחקים להחרימם. סיסמתם היא "אולימפיאדת הג'נוסייד", ומטרתם היא ליצור מודעות גבוהה ככל שניתן לפשעי סין. הקמפיינים והלחצים הרבים על הלוקחים חלק באולימפיאדה עושים את שלהם: רק בחודש האחרון, ספגה סין שתי מהלומות כואבות בתחום יחסי הציבור.

 

הראשון היה סטיבן שפילברג, שהודיע על התפטרות מתפקידו כיועץ אמנותי, עקב המעורבות הסינית במשבר ההומניטרי בדארפור, סודאן. שפילברג נכנע לתהליך דמוניזציה ארוך ומשפיל של ארגוני זכויות אדם, אשר השוו את עבודתו שלו לזו של הבמאית הגרמנייה לני ריפנשטאהל, בת טיפוחם של היטלר וגבלס. במסגרת עבודתה תיעדה ריפנשטאהל בין היתר את אולימפיאדת ברלין בשנת 1936.

 

האירוע השני קרה בתחילת החודש, אז הסיוט הגדול של סין קרם עור וגידים, דווקא באירוע לא צפוי בדמות הופעה חיה של הזמרת ביורק בשנחאי. בסיום שיר ההדרן אשר נקרא "הכרזת עצמאות", פצחה הזמרת בקריאות "טיבט! טיבט!", מול קהל צופים מופתע של כ-3,000 מעריצים. בעקבות התקרית, צפויים הסינים להקפיד ולהחמיר יותר עם אמנים ואורחים מחו"ל, כאשר אלו יצטרכו לחתום על חוזים שאין בכוונתם לנצל את הבמה למטרות פוליטיות.

 

ארגוני זכויות האדם ממשיכים ומפעילים לחצים כבירים, במטרה לזכות בתמיכתם של ידועי שם להחרמת האולימפיאדה. מלבד שפילברג, הדמות הדומיננטית ביותר אשר הצליחו לגייס היא צ'רלס, הנסיך מוויילס, שהוא ידידו האישי של הדאלי לאמה הגולה.

משתתפים או משת"פים? הצגת הלפיד האולימפי (צילום: רויטרס)  

 

רגעים שזוכרים

פעמים רבות במהלך היסטוריית האולימפיאדות, אירועים לא צפויים אשר לאו דווקא קשורים לספורט הם שהשאירו את חותמם ונצרבו בזיכרון הקולקטיבי.

 

בברלין 1936, היה זה ג'סי אוונס, אצן שחור שהלבין את פניו של היטלר ושיבש את תכנית העל הארית. במקסיקו 1968, היו אלה שני רצים שחורים שהצדיעו בסימן ההיכר של "כוח שחור" על פודיום המדליות, במטרה להביע מחאה כנגד הגזענות. במינכן 1972 - הטבח המזעזע של י"א ספורטאינו. שתי האולימפיאדות של שנות ה-80 זכורות בעיקר עקב החרם שהטילו עליהן ארה"ב וברית המועצות לסירוגין.

 

המצב בסין כיום הוא קרקע מזמינה לסקנדלים. כ-30,000 כתבים אשר צפויים להגיע לבייג'ינג, אינם תולים תקוותם באולימפיאדה שקטה וספורטיבית. כותרת בסגנון "עוד יום אביבי וצח, והנימוסים של הסינים מפתיעים לטובה" לא תמצא את מקומה בשום עיתון. אלה תרים אחרי דרמות, ריגושים, שיאים ושערוריות - הדברים שמעניינים את הקורא הממוצע. מה שהתקשורת הסינית אינה מסוגלת לומר יהפוך לפרי בשל בידי אמצעי התקשורת הזרים.

 

התקשורת העולמית תעמיד את הספורטאים הסינים במצב מביך, כאשר הם יישאלו שאלות לגבי מדיניות החוץ של סין. פה חשוב לציין שאזרחי סין, אשר חיים תחת צנזורה קפדנית, אינם מודעים למתרחש מסביבם ולמעשי האיוולת של ממשלתם. כך גם הספורטאים; על אף שרובם מתחרים במספר רב של יעדים בעולם, גם הם לרוב אינם בקיאים ביחסי החוץ של סין. סביר להניח שאותם הספורטאים יענו תשובות תמימות ומביכות, אשר יוציאו אותם רע מאוד.

 

מה תהיה התמונה שתיצרב בזיכרוננו מבייג'ינג 2008? אין לי ספק שזו תהיה פרובוקטיבית ביותר.

הפגנה נגד האולימפיאדה לאור המצב בטיבט (צילום: איי אף פי) 

 

בין ספורט לפוליטיקה

שאלת המפתח היא אם צריכה או לא צריכה להיות הפרדה בין ספורט ופוליטיקה. מצד אחד, גם אנחנו לא היינו מקבלים בהבנה, אם ספורטאי/אמן אורח מפורסם מחו"ל היה מגיע לארץ, ובסיום ההופעה היה מפטיר סיסמה בסגנון "די לכיבוש". ללא שום קשר לדעה פוליטית זו או אחרת, ניצול הבמה למטרות תעמולה הוא שימוש בוטה בקהל הצופים וכלי התקשורת. מצד שני, אי הבעת מחאה תחשב להצלחה פוליטית של סין, אשר תחזק את מעמדה בעולם.

 

אז מה יהיו ההשלכות של הפרובוקציות העכשוויות והעתידות לבוא? הרי לתקשורת המקומית בסין הן לא יגיעו. תהיו בטוחים שה-"A Team" של המצנזרים יהיו בכוננות אדומה של 24 שעות ביממה, וידאגו שהאזרחים הסינים לא ייחשפו לתכנים לא רצויים. פיתוח המודעות העולמית? כנראה שכן, אך השאלה היא באיזה מחיר. פגיעה לא מחושבת בהכנותיהם של הסינים, עשויה להוביל לתוצאות הפוכות מהרצויות. יעידו על כך מאה משפחות אבלות בטיבט.

 

תזמון המהומות האחרונות בטיבט איננו מקרי, זוהי דוגמה אידיאלית לשימוש באולימפיאדה ככלי להבעת מחאה. הגישה של "זה הזמן לכופף את הסינים, מכיוון שעכשיו יש להם מה להפסיד" היא משחק מסוכן. זוהי למעשה קריאת תיגר על ממשלת סין, אשר עשויה לחזור עם אפקט בומרנג ביום שאחרי האולימפיאדה. או שמא ינערו הפרובוקציות את הגורמים הנכונים אשר יביאו לשינוי במדיניות החוץ של סין?

 

את התשובות נקבל עוד ארבעה וחצי חודשים. שעוני העצר מתקתקים.