מדוע ממליצים על הסדרי טיעון?

חוסר בראיות לא אמור להוות סיבה להסדר טיעון. תפקידו של בית המשפט להגיע לחקר האמת ולהכריע, לטוב או לרע

השופטים הנכבדים בפרשת רצח הנער רענן לוי, המליצו לצדדים להגיע להסדר טיעון, נוכח בעייתיות הראיות בתיק. מדוע עשו כן השופטים? לשאלה זו מספר תשובות אפשרויות, שחושפות טפח מהמציאות המשפטית בארץ.

 

אפשרות אחת היא שבית-המשפט מתקשה להגיע להחלטה בתיק בשל הקשיים בראיות התביעה. כלומר, לאחר ששמע בית המשפט את כל העדויות מטעמה, הוא הגיע למסקנה שגם לאחר שישמע את עדויות ההגנה, יתקשה להכריע בתיק. אפשרות זו אינה מניחה את הדעת, משום שזהו בדיוק תפקידו של בית-המשפט – להחליט.

 

בתום המשפט, עליו להכריע בין מספר אפשרויות: אם הוא משוכנע מעבר לספק סביר באשמת הנאשם - עליו להרשיעו, ואם אינו משוכנע - עליו לזכותו. אם ראיות התביעה מצביעות על עבירה קלה יותר מזו שנטען לה בכתב האישום, על בית-המשפט להרשיעו בעבירה קלה יותר. אך דווקא במקרים הקשים להחלטה אנו זקוקים לשופטים מעולים שיקבלו את ההכרעה הנכונה. קושי לעשות כן אינו מצדיק המלצה לצדדים להגיע להסדר טיעון.

 

זאת ועוד, דווקא במקרים בהם יש קושי בראיות התביעה, קיים חשש רב יותר שהיא תסכים להסדר מקל במיוחד עם הנאשם, בשל חשש שהתיק יסתיים בזיכוי. בתיק שבו יש קושי בראיות התביעה קיים חשש שהנאשם אכן חף מפשע, והוא עלול להסכים להסדר הטיעון שמגולמת בו הקלה משמעותית בעונש.

 

אפשרות שנייה היא שבית-המשפט מתרשם שהנאשם אכן ביצע את העבירה, למרות שהתביעה לא הביאה די ראיות להוכיח זאת. אולם, גישה זו מערערת את היסודות שעליהם בנוי המשפט הפלילי, לרבות החובה המוטלת על התביעה להוכיח אשמה מעבר לספק סביר. אם עוקפים את החובה הזו באמצעות עידוד הסדרי טיעון במקרים שבהם אין בידי התביעה די ראיות, אנו מביעים אי-אמון בשיטת המשפט, וביכולתו של בית-המשפט להגיע לחקר האמת.

 

אפשרות שלישית היא שבית-המשפט מעדיף שהצדדים יגיעו להסדר טיעון בשל שיקולי יעילות וחיסכון בזמן ובמשאבים. שיקול זה בעייתי כיוון שלאחר שהתביעה סיימה להביא את כל העדויות מטעמה (כפי שהיה במקרה זה) ממילא מרבית הזמן והמשאבים לניהול התיק כבר הושקעו. לכל היותר ההסדר יחסוך זמן שדרוש לעדויות ההגנה ולכתיבת פסק-הדין.

 

בנוסף, שיקול החיסכון בזמן שיפוטי בעייתי כשלעצמו. הקלה בעונשו של נאשם בתמורה לחיסכון זמן הינה כפי שהגדיר זאת כבוד השופט חשין בפרשה אחרת (פרשת יאיר לוי), "שיקול תמוה, זר ומוזר". בית-המשפט אינו צריך "לשלם" לנאשם בהקלה בעונשו, על כך שהנאשם מקל על עבודתו של השופט. בית-המשפט אינו צריך להפוך את עצמו לצד מעוניין בהסדר הטיעון. אלמלא כן, המשמעות היא שאנחנו מחמירים בעונשו של נאשם בשל כך שהוא מבזבז את זמנו של בית-המשפט, או כפי שהגדיר זאת פעם שופט בארצות-הברית: He takes some of my time – I take some of his..

 

מובן שבית-המשפט רשאי להחזיק בעמדה ערכית שרואה חשיבות בהסדרי טיעון, ובכך שנאשמים יודו בעבירות שביצעו, יקבלו אחריות למעשיהם ויביעו חרטה. בית-המשפט אף רשאי לחשוב שיש הצדקה רעיונית לשיטת הסדרי הטיעון, שמעודדת הבנה והידברות בין הצדדים להליך הפלילי.

 

בשל אלה בין היתר, בית-המשפט נוטה לכבד הסדרי טיעון, ולמעט בהתערבות בהסכמות בין הצדדים. ברם, יש קושי רב בהמלצת בית-המשפט לצדדים להגיע להסדר כזה, בפרט לאחר ששמע את הראיות בתיק, וכשהשיקול שעומד בבסיס ההמלצה הוא קושי בראיות.

 

לבית-המשפט אין עניין בכך שנאשם יורשע, כשם שאין לו עניין שנאשם יזוכה. תפקידו הוא לעשות צדק. אם הצדק דורש זיכוי, עליו לזכות, ואם הצדק דורש הרשעה, עליו להרשיע. הסדרי טיעון לא נועדו להקל מהמשא הכבד המוטל על כתפי השופט להכריע בשאלת האשמה, ולא נועדו לאפשר להרשיע נאשם שאין די ראיות נגדו.

 

עו"ד עמי קובו, מרצה במסלול האקדמי, בית הספר למשפטים המכללה למינהל