ביקורת מסעדה: נקניק עם כבוד ב"רובינשטיין"

היסטורי, רומנטי ויצרי ככל שיהיה, הנקניק פשוט אינו מושרש בשרשרת המזון הישראלית. ברובינשטיין מנסים לשנות את המצב, ומציעים עוד שפע בשורות באגף הבשרי

זיו לנצ'נר פורסם: 26.03.08, 08:49

במקום צנוע, בין המצטופפים תחת כותרת הגג "אירופה זה לא כאן‭,"‬ ניצבת מורשת הנקניקים. נכון, אוכלים פה נקניק עידן ועידנים, אפילו עשו ממנו סלנג לא מחמיא, אבל עניין אף פעם לא עשו ממנו. היסטורי, רומנטי ויצרי ככל שיהיה, הנקניק פשוט אינו מושרש, ובוודאי אינו מפותח, בשרש־ רת המזון הישראלית.

 

כיוון שכך, וכיוון שקצת חבל שכך, שכן משהו בעולם הנקניק מצית את הדמיון, כיף להתענג על מפעל משפחתי רב שנים כ"מעדני רובינשטיין" בנתניה, וכיף לפסוע לתוך המסעדה הנאה שהקים לעצמו, אחות מודרנית ובשרנית לנקניקיאדה הישנה.

 

המקום המרווח עומד בתקן החזות האחידה של מסעדות בשרים בישראל: מראה פונדקי המתבסס על קיר לבנים (כאן מתגאים באבני בריקס שהובאו במיוחד מטירה בלגית עתיקה‭,(‬ הרבה עץ וגווני אדמה. הבר הפינתי, הבנוי בחצי סהר, מקסים במיוחד, ומעשנת הבשר המתכתית הצמודה אליו מספקת את הטאץ' הסופי לאווירת "הבשר מן הכפר‭."‬ יש אמנם גם קומת וי.איי.פי, אבל הרוח השורה ב"רובינשטיין" אינה וי.איי.פית כלל. וזה נאמר לזכותה.

 

כדי שלא נואשם בהפגנת חוסר כבוד כלפי המסורת המקומית, מיהרנו להזמין נקניקים למנות הראשונות. אי אפשר לומר שהתאכזבנו. אי אפשר גם לומר שהשארנו פירור בצלחות. הפרושוטו, המא כל שהבית מנופף בו שנים, היה משובח ועדין, כשהשומן סביבו לא מכשיל אותו, כפי שקורה לעיתים לפרושוטואים. מנה נדיבה, גם אם יקרה ‭45)‬ שקל‭,(‬ בצלחת ארוכה ויפה, לצד כמה עלים, עגבניות שרי וגבינת פיקורינו מגוררת.

 

פלטת הפתיחה הייתה הברקה פשוטה, גם בזכות מחירה ‭.(25)‬ על קרש עץ מוגשים נתח נקניק משתנה (במקרה שלנו דמשניה - ביתי, ברוסית - שילוב חמים ומוצלח של בקר וחזיר, בטעם מלא, שומני כראוי‭,(‬ כמה ירקות שלמים, פנכות חביבות של ממרחי זיתים ועגבניות, חמאת שום, פטה כבד בקר, וכיכר לחם קטן. מנה מהנה, בסיסית כזאת, של איכרים רוסיים שיודעים מה טוב.

הנקניקים היו מצויינים (צילום: צביקה טישלר)

 

ארוחה ברובינשטיין עולה כ-160 שקל בממוצע לאדם, למרות שמסובך לקבוע ממוצע בטווח המחירים הרחב. העיקריות, לדוגמה, נעות בין 38 שקל (חזה עוף) ל-149 (פריים ריב‭.(‬ העיקריות שאנחנו בחרנו, בכל מקרה, המשיכו לשאת בראש מורם את דגל הגאווה הבשרית של האתר.

 

בענף הקבב, אני מעדיף את קציצותיי עזות טעם. ואילו אלה של רובינשטיין הן קבב לעדיני נפש: מאופקות, נעימות, ענוגות. אף על פי כן, היו טעימות מאוד. הירקות הקלויים שהגיעו בצד יכלו מצידי להישאר בצד.

 

האוכלת שאיתי התמוגגה מהמכלול בקדרת הסופריטו שלה - תבשיל שוקי עוף בריזוטו, פטריות שמפיניון, בצל ושמנת מתוקה. לטעמי, החלק העופי היה עדיף, בשר נימוח שנשר מהעצם הודות לבישול סבלני, ונהנה מרוטב מתוק ועשיר ומצבע קרמלי. את האורז, כבד, עיסתי ועמוס, פחות אהבתי.

 

תאוות המתוקים פיתתה אותנו לקנח במרקיז דה סאד. לא נגיד שהתעלל בנו, אבל גם עונג גדול זה לא היה. החלק התחתון, ופל נוגט, לקה בפציחות בלתי מספקת, ואילו גופו של המרקיז נבנה משוקולד שידענו מעולים ממנו. למען ההגינות יצוין, שבאדישות מסוימת המרקיז נאכל עד תום - הוא היה נחמד, וחוץ מזה, כדי לעצור אנשים כמוני בשלב הזה צריך להיות קיצוני יותר.

 

ועדיין, נראה שבכל פעם בה התרחקנו מהבשר - בתוספות שלצידו, בקינוח שאחריו - התרחקנו קצת מההנאה. אז השורה התחתונה היא גם השורה העליונה: ברובינשטיין עושים הכי טוב את מה שהם עושים כל החיים. נקרא לילדים בשמם: בשרים ונקניקים.