
"עד מתי", חגית גאון, פסטל ועט כדורי על נייר, 2006
לְפֶתַע עָלָה בְּדַעֲתִי,
שֶׁמִּזֶּה עֶשֶׂר שָׁנִים בְּקֵרוּב שֶׁאֲנִי מְפַרְנֵס עַצְמִי מִכְּתִיבַת מִלִּים. מִסִּפְרוּת.
אֵין זֹאת אֶלָּא כִּי טָעוּת חֲמוֹרָהּ חָלָה בִּי.
אוֹ שֶׁמָּא, אֲנִי חוֹשֵׁשׁ לְהַגִּיד זֹאת, קִלְקוּל מְסֻיָּם. חֵטְא.
אָסוּר הָיָה לִי לְהִתְפַּרְנֵס מֵרוּחַ הַקֹּדֶשׁ. לְפָחוֹת לֹא זְמַן רָב כָּל כָּךְ.
יְתַכֵּן וְכִי הָיָה עָלַי לִהְיוֹת רוֹכֵל בַּשּׁוּק.
חֶנְוָנִי פָּשׁוּט, אוֹ שֶׁמָּא, נַהַג מַשָּׂאִית אוּלַי...
לְהַתְקִין נַעֲלַיִם לְמִחְיָתִי.
אֲנִי חַיָּב לְהִפָּרֵד
וְלָתֵת דַּעְתִּי עַל עֲצָמִים רַבִּים:
סְפָרִים, שְׁעוֹנִים, מַאֲפֵרוֹת,
תִּיקִים, מִשְׁחוֹת נַעֲלַיִם, צִיפּוֹת,
סְדִינִים וְעוֹרוֹת,
אֲפִלּוּ עַל גְּוִילֵי עוֹרִי שֶׁלִּי.
"עַל סוֹדוֹתָיו הַקְּטַנִּים שֶׁל הָאָדָם יוֹדְעִים כָּל שְׁכֵנָיו,
וְאִלּוּ עַל סוֹדוֹ הַגָּדוֹל, הַמַּכְרִיעַ בְּיוֹתֵר, הָאָפֵל,
יוֹדֵעַ אַךְ קִבְרוֹ...."
דְּבָרִים אֵלּוּ כָּתַב י' טְּבֶרְסְקֵי בְּסִפְרוֹ "פָּשׁוּט אֱנוֹשִׁי"
לִפְנֵי לְמַעְלָה מִשְּׁלוֹשָׁה עֲשׂוֹרִים.
וְאִלּוּ עַתָּה, תַּחַת סְאוֹן הָעִיר הַכְּבֵדָה, תַּחַת אֲפֵלָתָהּ,
יוֹשֵׁב אִישׁ צָעִיר בְּצִנַּת חַדְרוֹ אֲשֶׁר בְּפֶתַח תִּקְוָה,
פּוֹכֵר אֶצְבְּעוֹתָיו בֵּין הַמִּלִּים.