עצם קיומה של מטרה זהה ומשותפת לשני ההורים, דהיינו לעשות כל שניתן למען אושרם ועתידם של ילדיהם, אין די בה. נדרשת הסכמה גם על הדרך אותה יש לקחת בכדי להגשים מטרה נעלה זו הלכה למעשה.
ממצאים מחקריים וניסיון מהשטח מראים כי אצל מרבית ההורים קיימים חילוקי דעות, לעיתים קשים ומרים ואף כאלה המאיימים על המשך הנישואים ומחבלים ביקר להם מכול, בילדים עצמם.
כאשר חילוקי הדעות הם על איזו מתנה לקנות לילד ליום ההולדת או האם ראוי שירשם לקורס קראטה או יוגה, השד לא נורא כל כך, אך כאשר חילוקי דעות הם באשר להגבה הנכונה להתקפי הזעם של הילד, לריב האחים המשתולל בבית, ליחס לסבתא וסבא או באשר לסירובו של הזאטוט להכין שיעורי בית, הם יכולים בהחלט לחבל קשות בתהליך החינוכי ובתוצאותיו.
חילוקי דעות בין בני זוג הם דבר טבעי וכמעט בלתי נמנע, אך כאשר אלה מתרחשים באופן תדיר ובפני הילדים, הרי שהנזק הוא כמעט בלתי הפיך.
הניסיון החינוכי והמחקרי שלנו מלמד כי רוב ההורים חלוקים ביניהם בשלושה דברים עיקריים: האחד: האם בכלל קיימת בעיה. השני: כאשר מסכימים כי אכן קיימת בעיה, על הדרך לפתרונה. והשלישי: גם כאשר מסכימים עקרונית על הדרך, בפועל התגובות להתנהגות הילד שונות ולעיתים אף מנוגדות ובדרך כלל גם מגובות בדעות מוצקות להצדקתן.
לדוגמא, לאחד ההורים כלל לא מפריע כי הילד אינו מסדר את חדרו, כי אינו מכין את שיעורי הבית ("גם אני לא הכנתי כשהייתי ילד, וזה לא מפריע לי כיום להיות איש עסקים מצליח...") וכי הילד נרדם בכל ערב בסלון.
גם כאשר ההורים מסכימים כי קיימת בעיה ויש לטפל בה, האחד יגרוס כי לא כדאי להתערב בריבם של האחים ויש לתת להם לפתור בעצמם את הסכסוך, בעוד ההורה השני יתעקש כי יש להגיב בתקיפות ולהפריד ביניהם מיד עם תחילת המריבה.
במקרה הטוב, בו מסכימים שני ההורים עקרונית כי יותר לא יאפשרו לילדים להירדם בסלון או להתחצף, סביר שאחד ההורים יעמוד על כך בתוקף, בעוד השני ייכנע מיד עם הופעת הדמעה הראשונה של הילד.
אחת הסיבות המעניינות לקיומם של חילוקי דעות בין ההורים, למרות זהות המטרה והרצון המשותף לעשות את הטוב ביותר למען עתידם היא העובדה שאנחנו נוטים להתקשר ולהתחתן עם אנשים הפוכים לנו במזגם, אופיים ורגישותם לגירויים מכעיסים ומכאיבים.
בעל הניחן באישיות רגועה ונינוחה, סביר שאשתו היא בעלת מזג סוער ורגיש יותר, וכאשר האישה היא בעלת תכונות של סדר, ארגון ונטייה לחסוך, לא יפתיע הדבר אם הבעל יפגין את התכונות ההפוכות.
התוצאה הבלתי נמנעת של הפכי אופי אלה בין ההורים היא רגישות ויחס שונה להתנהגויות הילדים, במיוחד בכל הקשור ליכולת להתמודד רגשית עם בכי, התקפי זעם וביטויי כעס של הילדים כלפי ההורים, המתרחשים לעיתים תכופות בסיטואציות חינוכיות רבות.
כאשר לאחד ההורים קשה מאוד לשמוע את בכיו של הילד, אשר נענה בשלילה לבקשה כלשהי או כאשר אחד ההורים חושש יותר ו/או סובל יותר מהשני כאשר הילד מודיע להם כי "הוא שונא אותם", לאחר שסירבו לאשר לו לבזבז את כל חסכונותיו על קניית טלפון חדש, סביר שהורה אחד יחזור בו או ייכנע מהר יותר לרצונותיו של הילד לעומת ההורה השני.
הבדלים אלה מהווים קרקע פורייה לוויכוחים, חילוקי דעות ואף למשבר בין בני הזוג כמו גם לילדים מבולבלים הלומדים עד מהרה את כוח המניפולציה בין ההורים ("אמא יותר טובה ממך", "אבא הבטיח לי ש", "נמאס לי ממך").
הילדים לומדים להפריד ולהתייחס לכל הורה כישות נפרדת, במקום לשניהם כגוף מחנך אחד. לעומת זאת, כאשר ההורים עובדים ביחד ולומדים (כן, יש צורך ללמוד) לנהל את חילוקי הדעות ביניהם נכון ובמיוחד לא בפני הילדים, הרי שהתוצאות לא מאחרות לבוא.
לסיכום, תכנון שקול ורגוע מראש של תגובות חינוכיות לפתרון בעיות חינוכיות עכשוויות של הילדים, הגדרת ציפיות התנהגות בנוכחות שני ההורים, הפגנת חזית אחידה ותמיכה הדדית, כאשר אחד ההורים מתקשה בהפעלת מדיניות חינוכית שהוחלט עליה, מהווים מרשם בטוח לתהליך חינוכי יעיל לטובת הילדים שלנו.