המוחרם השכונתי

לא רק חיבה משותפת לזונות וסרסורים יהודים בבואנוס איירס גרמה לאילן שיינפלד לאהוב את ספרו החדש של נתן אנגלנדר

אילן שיינפלד פורסם: 25.03.08, 10:42

ספרו החדש של נתן אנגלנדר מצדיק את השבחים שעטרו למחברו, כאחד הסופרים המבטיחים ביותר. זהו ספר מצוין ונועז, הנוגע בגורלו של הפרט באומה, שערכיה האנושיים הבסיסיים ביותר נשחקים עד דק.

 

קדיש פוזנן (איזה שם נהדר לדמות!), בן לזונה יהודיה, מתפרנס ממחיקת שמותיהם של סרסורים וזונות, בעבור צאצאיהם החוששים שמוצאם יתגלה, בבית הקברות של "צבי מגדל" בבואנוס איירס. הוא משתדל להכניס לעבודה את בנו, פאטו, בניגוד לרצון הבן ולרצון ליליאן, אמו.

 

התעקשותו לעשות כן היא חלק ממערכת היחסים המורכבת של אב מנודה ובן מתבגר, המגיעה לשיאה אחרי שהאב והבן מקללים איש את רעהו – הבן נעלם במנגנון החושך של החונטה הצבאית בארגנטינה. היעלמותו הופכת על פיהם את חייהם של קדיש ושל אשתו. ממצב שבו היו שניהם מנודים על ידי הקהילה היהודית, קדיש בשל עברו המשפחתי וליליאן בשל בחירתה להינשא לו, מוצאים עצמם בני הזוג מתחננים לעזרת הממסד הכללי והיהודי.

 

באמצעות עדויות של הורים שילדיהם נעלמו ואנשים שעונו בתקופת החונטה בארגנטינה, תחקיר מעמיק והיכרות עם בואנוס איירס, הצליח נתן אנגלנדר לקפל גורלה של אומה שלמה דווקא בתוך משפחת מנודים, שאיבדה את בנה.

 

"מעולם לא הייתי יהודי. אבל לקהילה שלהם אני לא שייך", אומר קדיש לאשתו באחד הריבים ביניהם. והיא עונה לו: "אתה שייך ועוד איך. אתה המוחרם שלהם, וזה תפקיד מיוחד. בוא, נעלה אותך קורבן. נלך אליהם בראש מורכן. אני יודעת שהם יכולים לעזור, קדיש. מה שהאויבים שלנו אומרים עלינו הוא נכון. ליהודים יש קשרים. יש להם שיטות משלהם. והם יקבלו אותנו כמו בני משפחה. שחק לפי הכללים שלהם עד שנחזיר את פאטו".

 

ספרו של אנגלנדר קשור בסיפורו של ארגון הסרסורים והזונות, "צבי מגדל" שעליו כתבתי בספרי "מעשה בטבעת". עובדת קיומו נודעה לי בשלב האחרון של כתיבת ספרי, ולכן ציפיתי לו בחרדה מסוימת. אך לשווא. סיפור הסחר בנשים יהודיות בבואנוס איירס מהווה רק רקע לעלילת הספר, העוסק בנושא אחר לחלוטין – שחיקת הפרט על ידי מנגנון דכאני. וזאת הוא עושה בכישרון רב.

 

יסורי עם

בזמן הכתיבה אף אני אספתי עדויות של אנשים שעברו עינויים בתקופת החונטה ואיבדו את יקיריהם. התכוונתי לכתוב כרך נוסף, שיתחולל בתקופה זו. אבל ככל שקראתי בתדהמה ובזעזוע בעדויות אלה חשתי שאין לי זכות לגעת בחלק כה מדמם בהיסטוריה של ארגנטינה, שלא חוויתי אותו על בשרי, ורק רפרפתי עליו בספרי.

 

אנגלנדר הוכיח לי שאפשר, ראוי ונכון לעסוק גם בתקופה אפלה בחייה של אומה אחרת. אני אסיר תודה לו על כך. ביד בוטחת הוא משרטט דיוקנם של בני זוג, המתמודדים עם הדחקה, העלמה של הזוועה ורשעות לשמה. כך, למשל, טוענת ליליאן כלפי ראש הקהילה היהודית, אליו היא באה כדי לבקש עזרה במציאת בנה.

 

"קשה מאד להבין איך אתם משאירים את הבעל שלי מחוץ לגדר כל החיים שלו ובאותה נשימה מתכחשים לסיבה שבגללה אתם עושים את זה. הטינה שלכם נגדו התחילה הרבה זמן לפני השמות התחילו להיעלם. בתור אנשים שמקדישים את החיים שלהם כדי לזכור הכול, איך ייתכן שאתם מענישים את הבעל שלי דווקא משום שאת זה בדיוק הוא עושה?"

 

ואילו הוא עונה לליליאן: "אנחנו לא מתכחשים לשום דבר. בבית הקברות שלנו יש חומה, ומאחוריה קבורה קהילה שכבר עברה מן העולם. בכל העולם יש הפרדות כאלה בין יהודים".

 

ראש הקהילה היהודית לא מכיר בזה, שטיהור הזיכרון הקולקטיבי בקהילה היהודית בארגנטינה מפרשת הזונות והסרסורים הוא אחיו התאום של טיהור הזיכרון הקולקטיבי הארגנטינאי מאלפי הנעדרים, שנזרקו בלילות על ידי שליחי החונטה, ממטוסים, עירומים, ומסוממים, אל מותם בתחתית הנהר.

 

נתן אנגלנדר טוען כאן, שצביעותה של יהדות ארגנטינה באשר לזכר הפרשה

האפלה בתולדותיה, פרשת "צבי מגדל", הולידה מתוכה את אסונה המאוחר יותר – היעלמותם של הרבה בנים ובנות למשפחות יהודיות במנגנון הדיכוי של החונטה. זו גם הסיבה שדווקא בנו של קדיש פוזנן, המתמחה בהעלמת שמות של מתים הדחויים מזכרון הקהילה היהודית, נעלם לאביו, מכוחו של צדק נורא.

 

אמנם, פה ושם ישנם בספר דיאלוגים שמבצבצת מהם תודעת הסופר ולא תודעת הדמויות, ומשפטי הכללה על ארגנטינה, שמוטב היה לו בלעדיהם. אך מולם מצויים כאן מעמדי עלילה מפעימים בתעוזתם ובכוח הדמיון היוצר שהוליד אותם. אנגלנדר הוא סופר משובח, וספרו מצוין ומרתק.