אין ספק, הילד של השכן תמיד ירוק יותר. בת השש שלי מזמינה חברה גדולה ובוגרת מכיתה א' לארוחת ערב, וגם אם הבוגרת הגיעה: בעיניים כלות היא מביטה בקטנה שלי שלועסת סלט פלפלים ובורגול בתשוקה של ארנבת על אקסטזי.
"שלי אוכלת רק שטויות," היא אומרת ותוקעת בי מבט של ייאוש ותבוסה, גבוה מעל לראשה של בתה, ילדונת ורודת לחיים וקורנת מבריאות, שמכלה במהירות את שקית הבמבה השנייה שלה ומכריזה שזהו, הסתיימה הארוחה.
רק מחמת הנימוס, ורק מפני שאני מכירה את המבט המיואש הזה, אני תורמת לשיחה מחסרונותיה של בתי: הילדה, אני מקוננת, מעולם לא אכלה סנדוויץ.' כל בוקר צריך להמציא לה פחמימה אחרת לארוחת עשר בגן, רק לא לחם. ומה לא ניסינו, קמח מלא ולחמניות צימוקים, כיכר שיפון ולחם תירס וביסקיטס אמריקאיים - וכלום. גדודים שלמים של ילדים הודים רעבים יכולתי להאכיל בניסיונות האלה, אני מקטרת, וככה שתינו יכולות להיאנח ביחד ולמשוך בכתפינו ולהגיד "ילדים"! בטון שמקפל בתוכו את עומק ההבדל, את כל הפער העצום בין מי שאנחנו מגדלות לבין הילדים האידאליים האלה, שלעולם כבר לא יהיו לנו.
הילדים האידאליים האלה אוכלים לחם בריאות מרוח בגבינת עיזים דלת לקטוז ומקנחים בפרי שערכו הגליקמי נורא נמוך, כך אנחנו יודעות מאינספור עצות של דיאטניות החרדות כמונו לבריאותם ויודעות טוב מאיתנו מה יועיל להם.
הן אולי לא יודעות כי רוב הילדים לא יהיו מוכנים להתמסר לתבשיל עדשים וקינואה בצד נתח טונה צרוב קלות על הפלאנצ'ה. רוב הילדים יעדיפו לאיים "עוד מעט אני יקיא." וזה מה שימנע מרוב האמהות להמשיך לקרוא עצות תזונה תבוניות? מה פתאום.
אי בזה, אנחנו מאמינות, מצויה העצה שתצמצם את הפער בין המודל הביתי לילד האידאלי. אנחנו פוגשות אותו לראשונה בפרסומות למוצרי תינוקות, אלה שלעולם מחייכים יפה כל כך ואף פעם אין להם אדמומית בטוסיק - ואנחנו מתבוננות בו בעיניים כלות ושוכחות שיש פוטושופ בעולם, ותינוקות נייר הכרומו של המגזין עברו דרכו.
ואלה שמצטלמים נפלא כשהם ישנים ובטח מבלים לילה שלם בחלומות על פיות? אפשר רק לקנא ולשכוח את נפלאות העריכה, בעוד שהדגם הביתי מתאמן בלהיות סירנה אדומה כשיגדל קצת. אחר כך בפרסומות המתועבות לחיתולים, רואים בעליל שהדוגמנים נוסקים במעלה עקומות התפתחותיות כשהתינוק המקומי, אויה, רק מדשדש.
וזה עוד כלום לעומת הילדים הכי אידאליים שיש, שמתעצבים בתודעה שלנו ממדריכי גידול, מנזיפותיה של האחות בטיפת חלב, ממראה המתוקים האלה שמצייצים טקסטים בתוכניות לפעוטות, מאמהותינו שאומרות "כשאת היית בגילה את כבר עשית ככה וככה," מחיוכה המאולץ של סופר נני כשהיא מספרת לילדיה של משפחה אחרת, לא שלנו, שהם נהדרים.
ידע הוא כוח, אבל עודפים של ידע מיותר הם מתכון בדוק לתסכול ולחרדה. תבשיל הקינואה, התוכנית לעיצוב התנהגות ביומיים, סדנת המודעות־מעורבות־מוצלחות הורית, דרישות הסף לקבלה לכיתה א' - מה שמשותף לכל אלה ולאלפי פיסות המידע שמטרידות את מוחה של אם הגיונית בכל יום נתון הוא התפיסה האווילית, המרושעת אפילו, המנוגדת לגמרי לזכותו של כל אדם לכבוד באשר הוא אדם, שיש דבר כזה "ילד כללי." ואם רק נגדל אותו כך ולא אחרת עוד נראה במו עינינו ממש כיצד הוא מתעצב והופך להיות ילד אידאלי, כלומר, ילד שעושה בדיוק מה שכל הילדים אמורים לעשות.
והילד האידאלי הזה נכפה על התודעה שלנו מכל עבר דווקא בעידן שבו הבנו סוף סוף כמה חשוב האינדיבידואל בזכות עצמו, וכמה נפלא לגלות את הרבגוניות האנושית בעודה מלבלבת בביתנו, ועד כמה עלינו לעודד את ביטויי האישיות הייחודיים לכל יצור אנושי זעיר.
אז הבנו, אז מה? האם זה באמת אומר שהשתחררנו מאחיזתו של האידאלי? ממש לא. "את חייבת להתעקש לו על יותר יצירתיות," תבעה אמא אחת מגננת שציטטה לי את המשפט המופתי הזה וצחקה.
אני לא צחקתי. ידעתי בדיוק מה רצתה האם לומר מנהמת לבה: בסך הכל היא ביקשה לצמצם קצת את הפער בין המקסים שלה עם הידיים השמאליות לחמודים האלה מ"הופ," שעושים כאלה עבודות יצירה מדהימות ללא מאמץ ובלי להתלכלך אפילו. לפעמים, ברגעים של חולשה, מול דגם בלתי אפשרי ומושלם שבוקע מן המסך גם אני רוצה.
ספר: "מושלמת והמעגל המכושף" של אלונה קמחי (הוצאת כתר) הוא ספר ילדים מפתיע ומאתגר למחשבה ביתית משותפת, על הפערים בין מה שנראה כמו שלמות אידאלית לבין מציאות חיינו ורצונותינו - וגם ספר שמתוכו לומדים שיעור מאלף על הפער שבין ספרות ילדים מתנחמדת ושבלונית לבין חדוות יצירה מתפרצת.
חיוכה של סופר נני: שמתם לב שהילדים הנהדרים בתוכנית הזאת לעולם לא משחקים עם חברים שלהם, לא הולכים לחוגים, לא מקשקשים בטלפון, לא מדברים אל הבובות שלהם, לא סובלים מכאבי בטן ואפילו לא מחטטים באף? ככה נראים ילדים נהדרים. ערוכים למשעי, מצונזרים לגמרי ומאופסנים יפה בקלטות מוכנות לשידור.
ביסקיטס אמריקאיים: לחמניות מהירות, תפוחות ואווריריות שחביבות על אזרחי מדינות הדרום. הנה מתכון פשוט ומתאים להכנה עם ילדים במינימום כלים ובלגן: 2 כוסות קמח, כף אבקת אפייה, רבע כפית סודה לשתייה, חצי כפית מלח, 6 כפות חמאה קרה מאוד, כוס רוויון קר.
מחממים תנור ל־180 מעלות. בקערה גדולה מערבבים תחילה את כל החומרים היבשים. חותכים חמאה לקוביות קטנות ומעבדים אל תוך החומרים היבשים בידיים עד מתקבל בצק פירורים. משקים אותו ברוויון ולשים רק עד שהתערובת מתאחדת, ורק בידיים. מרדדים על משטח מקומח לעלה בעובי סנמיטמר בערך, קורצים עיגולים ומברישים בעוד קצת רוויון. מניחים בתבנית על נייר אפייה ואופים בערך 20 דקות או עד שמזהיב מאוד.