אי המתים

בחור צעיר ובן החסות שלו שמייצרים שרשרת של פשעים, ושורה של מקרי מוות או כמעט מוות, שגובים מחיר כבד מהמציל, בעוד טור של קולנוע אלטרנטיבי שיוצא בדי.וי.די

טרגדיה במובן הקלאסי, כזה הוא סיפורו של אזאד. כשהבמאי הטורקי-גרמני, יילמאז ארסלאן, טווה סיפור אחד של הגירה, הוא מתאר את המושג כולו במונחים של טרגדיה. ההיתלשות מהמקורות, הנטישה של הבית, החיים בשולי החברה המערבית אך עמוק בתוך המערכת הקפיטליסטית שלה – כל אלה מובילים לאסון. טעות מובילה לטעות גדולה יותר.

 

בסרטו הקשה לעיכול, Fratricide (שפירושו: רצח אח) הוא אפילו לא טורח לעמת את גיבוריו עם האוכלוסייה הגרמנית המקומית. גרמניה מאבדת

 מהגרמניות שלה והופכת בסרט למעין מערב פרוע שבו הקונפליקטים המקוריים מהמולדת הישנה משועתקים למציאות של תלישות.

 

הגיבורים הכורדים, אזאד ואיבו, נוחתים כאילו על כוכב זר ומוזר שבו האלימות חוגגת בדיוק כמו בטורקיה ממנה הגיעו, אלא שבניגוד לטורקיה, במערב אין את הנופים, הריחות והצלילים של כל מה שניתן לקרוא לו בית. בגרמניה המציאות מאבדת את הרומנטיקה, והאלימות מגיעה למימדים מפלצתיים.

 

אזאד לוקח חסות על נער צעיר ממנו בשם איבו, שאיבד את הוריו בסיטואציה מחרידה שממצה את הפשעים המבוצעים על ידי הטורקים במיעוט הכורדי. השניים מנסים להתקיים ביושר מנתינת שירותי ספרות וגילוח, בעוד אחיו הגדול של אזאד עוסק בסירסור של זונות מזרח-אירופאיות.

 

מדובר בכרוניקה של הרס ודילמות מוסריות מהסוג הקיצוני ביותר. אזאד, שנותן תחושה בהתחלה כאילו הוא תחמן לא קטן, מתברר דווקא כבעל אישיות מוסרית נדירה, מה שכמובן הופך כל החלטה לסיוט. הכרוניקה הזו רצופה במעשי רצח, אונס והתעללות, שהבמאי לא נמנע מלתת לה ייצוג גראפי ביותר על המסך. את המראות הקשים הוא לא מצנזר (צופים עם נטייה לבחילה: ראו הוזהרתם!).

Fratricide. סיפור הגירה שמתאר את המושג כולו במונחים של טרגדיה

 

סיפורם זה של שני נערים כורדים בגרמניה, כמו סיפורי המהגרים האחרים שזכו להצלחות בחמש-עשרה השנים האחרונות ("השנאה", "עם הראש בקיר"), הוא סיפורה של יבשת שמאבדת אט אט את הצביון האתני המזוהה איתה והופכת לאתר של מאבקים אלימים בין קבוצות מיעוט. כל מה שנותר הוא לקוות שלא מדובר בסנוניות ראשונות שמבשרות את בוא המלחמה הכוללת.

 

די.וי.די חדש: Fratricide, במאי: יילמאז ארסלאן , גרמניה, 2005 תרגום לאנגלית

 

המוות יאה לו

המוות מרחף גם על פני סרטו המוקדם של אחד המאסטרים של הקולנוע הסובייטי (ואחד המורדים הגדולים בו), סרגיי פאראדג'אנוב. Shadows of Forgotten Ancestors מבוסס על אגדת עם ומביא סיפור חיים מראשיתם ועד סופם. פאראדג'אנוב מדגיש את המיתות השונות במהלך הסרט, כמקרים מהותיים של שינוי גורל.

 

המוות הראשון הוא מותו של אחיו הבכור של גיבור הסרט – איוון. בניסיון להציל את איוון הילד מפני עץ נופל, מקפח האח את חייו שלו תחת הגזע העצום. המוות השני הוא הרצח של אביהם, שמוביל להתאהבותו של איוון בבתו של הרוצח – מריצ'קה. שני הילדים גדלים בפנטזיה כפרית מופלאה שמגיעה גם היא אל קיצה כשמריצ'קה הבוגרת נופלת אל מותה מצוק, בניסיון להציל שה טועה.

Shadows of Forgotten Ancestors. לא מתחייב למסורת הרומנטית

 

גם כאן, כמו במוות הראשון, הצלת חיים של פרט אחד גובה את מחיר חייו של המציל. המוות הזה מוביל לתקופת אבל ארוכה (בשחור לבן), שבתורה מובילה לנישואיו של איוון עם אחרת ולמותו שלו.

 

בין המיתות הללו מתקיימים החיים, ואצל פאראדג'אנוב מדובר בקרנבל פולקלוריסטי משכר חושים שמורכב מפולחנים דתיים, מנהגים מסורתיים, מיסטיקה והרבה מאוד מוזיקה אותנטית, שירים עממיים, אגדות מקומיות, תפילות וקללות.

 

מעל האדם ותרבותו מנצח הטבע, שפולש להוויה האנושית, מעצב אותה, משפיע על מהלכיה ותמיד שורד. הטבע נוכח בסרט כמעט בכל פריים. מזג האוויר נוכח בזכות הערפילים, נצנוצי השמש והרטיבות הרבה.

 

ההתעכבות על הפולקלור ברגישות כמעט תיעודית לצד ההשקעה הסגנונית בהאדרת הטבע והאדם שבתוכו (פעמים רבות תוך שימוש מאוד בולט של תאורה מלאכותית), מייצרים סרט שלא מוכן להתחייב, לא למסורת הרומנטית של הקולנוע האמריקני וגם לא לקולנוע ה"וריטה", שהלך ותפס תאוצה בשנות

 ה-60. בו בזמן הסרט רחוק מלהיות ריאליסטי במובן הסובייטי של המילה וגם לא מגוייס או אינטלקטואלי.

 

פאראדג'אנוב בורא כאן קולנוע ששייך רק לו, והוא עושה זאת בתמימות של סטודנט לקולנוע שמגלה לראשונה את המצלמה. זו הסיבה למוטיב הפרימיטיבי בסרט, לצד הברקות ויזואליות נדירות מאוד לתקופתן. נקודת מבט של עץ שנופל או זווית צילום מתוך חבית של מים הן רק שתי דוגמאות קטנטנות לרוח היצירתיות שנושבת מהסרט הזה.

 

די.וי.די בהוצאה מחודשת: Shadows of Forgotten Ancestors, במאי: סרגיי פאראדג'אנוב, ברית המועצות, 1964, תרגום לאנגלית

 

הכותב הוא עובד "האוזן השלישית"