לא כדאי לחזור לתל אביב

"באטיסטה בלט במשחק החפירות, הלפרין סחב את הקבוצה אחריו וביינום היה כמעט אחראי. עכשיו שתי הקבוצות יודעות שבארסה מסוגלת לנצח בהיכל. המסקנה: עדיף 0:2". מוטי דניאל מרוצה, אבל לא מסתנוור מהניצחון על ברצלונה

יד אליהו היה אתמול (ג') במיטבו, והבהיר לכולם, והכי חשוב שלספרדים ומאמנם, את חשיבות הביתיות בסדרה בין מכבי תל אביב לברצלונה. הקהל דחף את השחקנים מהשנייה הראשונה, ובארסה רדפה אחרי הצהובים לאורך כל הערב. זו היתה מלחמה יותר מכדורסל, אבל בהחלט ראינו כמה דברים יפים ממכבי.

 

ניהול המשחק של צביקה שרף וגיא גודס היה מעולה ומחושב היטב. ההחלטה ללכת עם וויל ביינום על חשבון וונטיגו קאמינגס הניבה תוצאות, כשוויל נתן את אחד ממשחקיו הטובים העונה. אני מניח שמהלך כזה לווה בלא מעט שיחות איתו ובשטיפת מוח על האחריות המונחת על הכתפיים שלו, והוא הגיב מצוין במשחק אחראי - כמעט בכל הזמן שהוא היה על המגרש. כמעט, כמובן, כי את הטבע הפראי שלו אי אפשר וגם אסור לביית לחלוטין. לא כדאי לקצץ לשחקן את הכנפיים ולצפות ממנו לעוף.

 

יותם הלפרין ודייויד בלות'נטל עלו בחמישייה ונתנו תרומה אפסית בתחילת המשחק, והפורוורד נשלח לספסל. שרף היה סבלני עם הלפרין, ובצדק. יותם מבין את חשיבותו לקבוצה וראיתי אצלו נחישות התקפית של שחקן שמחפש את הסל. את הרבע השני הוא פתח באסיסט לדאנק של עומרי כספי שהרים את ההיכל באוויר, סל שדה וחדירה ששלחה אותו לקו. כך משחק שחקן שסוחב אחריו קבוצה.

 

ברבע הראשון, כשכל הזריקות מבחוץ לא ראו רשת, ניקולה וויצ'יץ' וטרנס מוריס ניהלו משחק מסירות אדיר ומצאו אחד את השני מתחת לסל. שיתוף הפעולה ביניהם מעולה. באופן מסורתי במכבי של שנות האלפיים, עוד מימי נייט האפמן ואחריו מייסיאו באסטון, שחקניה הגבוהים משחקים עם הראש או בנויים על אתלטיות - יותר מאשר על כוח.

 

בעבר, עקב האכילס היה מול קבוצות כמו צסק"א ופנאתינייקוס, ששלחו שחקנים עבי בשר ושיחקו באגרסביות בשני צידי המגרש. השנה, לראשונה, יש למכבי שחקן שנותן פייט ואף גובר על היריבים בנישה הזו. המשחק של אסטבן באטיסטה אולי לא מלוטש, אבל תכליתי ומעורר הערכה. הוא נחוש ודרוך, כל הזמן מחפש את הסל, גם על חשבון הפרות צעדים - והנפח שלו בלט במשחק חפירות הדדי שניהל מול גבוהי בארסה. שרף פעל מצוין כשהחליף בינו לבין וויצ'יץ' בדיוק בזמנים הנכונים ולפי הצורך.

אחראי? כמעט. ביינום מול לאקוביץ' (צילום: אלי אלגרט)

 

מה שמנע ממכבי לרוץ ולברוח ולגרום לקטאלונים שלא ירצו להגיע שוב לתל אביב, היו מספר דקות של בלאגן על המגרש -שבהן היא נראתה חסרת שליטה בהתקפה. כאן בא לידי ביטוי הלחץ מגודל המעמד. כשנשרקה למוריס העבירה השלישית, הלחץ ביציע חלחל לספסל של מכבי. בצדק.

 

הרבע היחידי אותו הפסידה מכבי היה ללא מוריס. ברבע הזה ראינו רצף שלשות לא אופייני לסוג המשחק הכוחני שהתפתח. זה יותר דומה ומתאים לסגנון של מכבי, ולכן, למרות שברצלונה השחילה כמה שלשות רצופות, הרי הסטטיסטיקה העונתית שלה ידועה וברגע האמת היא אכן פספסה מספר קליעות שמנעו ממנה ניצחון.

 

בסדרות פלייאוף נשאלת תמיד השאלה איזה משחק הוא החשוב ביותר בסדרה. התשובה שלי היא שהמשחק הבא, זה שעדיין לא שוחק, הוא הקריטי ביותר. מה שהיה היה. אין יותר מדי זמן להסתכל לאחור. מרגע שנשמע הבאזר, המבט והמחשבות כבר מופנות אל ההתמודדות הבאה. וכאן נחות שתי שאלות גדולות: האם יומיים יהוו זמן מספיק עבור יאקה לאקוביץ' להתאושש מתצוגת הנפל המחרידה שלו, ועבור הרגליים של ניקולה וויצ'יץ' להתאושש ולנוח?

היה חסר ברבע השלישי. טרנס מוריס (צילום: אלי אלגרט)

 

ברצלונה הורידה את הקצב של מכבי ושמרה על תוצאה יותר נמוכה מהממוצע הצהוב. גם אצלה בבית זה יהיה הסגנון הכוחני שישלוט, עם חפירות

ומלחמה אדירה. מכבי מסוגלת לנצח שם ולגמור את הסיפור. בארסה מרוחקת הפסד אחד מהדחה, כך שברורה לה חשיבות המשחק.

 

אם הקטאלונים ינצחו, שתי הקבוצות יתייצבו בתל אביב למשחק המכריע - כששתיהן יודעות שברצלונה מסוגלת לנצח ביד אליהו. הכל יתנקז למשחק אליו יגיעו האורחים בתחושה שהם היו בתמונה עד הדקות האחרונות, באחד המגרשים הקשים ביבשת, מבלי לתת משחק ענק ועם תרומה שלילית מהכוכב שלהם. המסקנה? עדיף 0:2.